מה זה ג'אז ולמה הוא טוב?

ג'אז, כמו שהרבה אנשים יודעים, הוא בעיקרו מוסיקה. (ויש מי שיחלוק עלי, ויגיד שזאת דרך חיים, והוא כנראה גם יהיה צודק, תלוי איך  מסתכלים על זה).

כבר נכתבו הרבה, אולי המון ספרים על ההיסטוריה של הג'אז, התיאוריה של הג'אז ושאר הדברים שאפשר להגיד עליו ואני מתכוון רק קצת, לספר את נקודת המבט האישית שלי, לגבי הדבר המופלא הזה.
הפעמים הראשונות ששמעתי ג'אז, היו בבית של הורי, כשהייתי די קטן. היו כמה תקליטים של לואי ארמסטרונג ואחר כך, כשהתחלתי לנגן טרומבון, אפילו קנינו דיסק של J.J, Johnson.
אני זוכר את עצמי מאזין ולא בדיוק מבין מה הם מנגנים, או למה, אבל זה נשמע כאילו הם אומרים דברים נכונים.
אז, עוד לא אהבתי את הסגנון כמו שאני אוהב אותו היום, לא ידעתי שזה יהיה כל כך משמעותי בחיי, רק הרגשתי ש"יש שם משהו" אהבתי (ועד היום אני אוהב) את הקלילות, הווירטואוזיות והסגנון שתרתי משמע "נוזל" מהמוסיקאים האלה.

לנגן מוסיקה מאולתרת כל כך יפה, היה נראה לי כמו קסם שצריך להיות אדם מיוחד מאד כדי לייצר אותו. (היה לי גם דיסק של צ'יק קוראה, לא משהו יותר מידי מפורסם, וגם באיכות ירודה, מין אוסף כזה, שמכרו ב30 שקל, זה מה היה, ולזה האזנתי, אני ממש שמח שזה היה ככה).

אז בעצם, הרבה מהעניין הוא סגנון במובן של style ואילתור.
הסגנון הוא תמיד, אבל תמיד גולש, מחליק, מספר סיפור ומתעכב על הפרטים הקטנים, הצורה שבה מספרים את הסיפר תמיד חשובה לפחות כמו הסיפור, זה בגלל שהמספר מעניין שאנחנו מקשיבים לג'אז, יכול להיות ששמענו את הסיפור כבר מאה פעם ואנחנו יודעים את הסוף, אבל זה תמיד מרגש מחדש.
והאילתור, האילתור הוא הדרך של הנגן להכניס את הפרטים מחייו לסיפור, איזה נעליים הוא נעל, איזו עונה בשנה זאת היתה, מה היה כתוב על הדלת וכן הלאה. פרטים קטנים שהופכים את החויה לאישית ואמיתית.

אז למה בעצם זה טוב?
כי זה מחבר בין אנשים, יוצר הזדהות, אמפתיה, זה עוטף אותנו ברגשות הטובים האלה, שאנחנו כל כך אוהבים וזקוקים להם. זה סגנון מקבל ומכיל שגם מדבר אל האינטלקט.
זה אחד מהדברים הטובים שיש בעולם, מין אפשרות כזאת להקשיב לאדם אחר מספר את הסיפור שלו, כשאנו יודעים שהוא פותח בפנינו את הלב.
משום כך הג'אז טוב, משום שהדבר החשוב בו הוא הכוונה (ותאמינו לי, הנגנים הגדולים ביותר משתמשים במילה כוונה כל יום) והיא מובילה את המאזינים והמבצעים ביחד לחלוק את החוויות, הדברים הנעימים והכיפיים בחיים וגם הדברים הפחות נעימים שיש, זה עוזר לנו להנות יותר מהחיים, ביחד.
מישהו שם לב, שרוב הסטנדרטים הגדולים של הג'אז מדברים על אהבה? אני חושב שזה מדבר בעד עצמו.

אני ממש מצפה לקרוא את התגובות והמחשבות שלכם (וגם המלצות) לגבי הג'אז, האילתור וכל השאר
האזנה נעימה לכולם!

ארנון

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 תגובות על מה זה ג'אז ולמה הוא טוב?

  1. מאת שימיפנזה‏:

    פוסט יפה
    תודה
    אני אוהב את זה שג'אז נותן מסגרת פתוחה להבעה עצמית אבל גם יש בה גבולות וצריך להתחשב באחרים ולהיות מנומס וחשוב שכולם יהנו כי שומעים את הכיף כשהוא קורה

  2. מאת תומר לוין‏:

    ג'אז זה זרם אמנותי/פילוסופי אמריקאי מהמאה ה-20.

    היתרון הגדול של הג'אז: ג'אז מיצג ערכים חברתיים חיובים רבים ומתרגם אותם ביעילות לאמנות. הדמוקרטיה היא אחד הערכים הבולטים והיכולת לממש דמוקרטיה ביצירות אמנותיות היא בעיני אחד הדברים הגדולים ביותר שהג'אז הביא לעולם. וזאת מבלי להיכנס לשאלה האם יש באמת דמוקרטיה אמיתית או לא, האם ניתן לממש זאת, אני מדבר על ההוכחה שניתן לעשות זאת בג'אז בצורה טובה יותר מתחומים אחרים כהוכחה לכך שהג'אז מקדם ערכים דמוקרטים.

  3. מאת ברק‏:

    בג'אז יש אלתור ובלוז וסווינג ומלודיה (גם אם לפעמים חלק מאלה מרומזים) – ואני אוהב את זה.
    אבל נדמה לי שמה שבאמת גורם לי להתחבר למוסיקה הזו בצורה כ"כ גדולה היא העובדה שג'אז נמצא בצומת של כמה מהמתחים הגדולים בחיים שלנו:

    המתח בין אינדיווידואליזם וביטוי עצמי לבין הרצון להשתייך לקבוצה – להיות יציר חברתי.
    והמתח בין המורשת והמסורת (העבר) לבין ההתחדשות והרצון שלנו להיות שונים מהדור הקודם (העתיד).

    המתחים הללו מלווים אותנו יומיום בחיינו, בקבלת ההחלטות הכי חשובות בחיים (וזה נהיה אפילו יותר משמעותי כשיש ילדים) – למעשה – המתחים הללו הם-הם החיים שלנו.
    עבורי ג'אז – שעוסק בדיוק במתחים הללו – הוא פס-הקול של החיים.

  4. מאת דוד שאבי‏:

    אני שמח שהעלית את הנושא הזה, אני חושב עליו הרבה והמאמר מחכה כבר שנים… אני ממש מאמין בזה שמעבר לתווים המוסיקליים עוברים דרך הג'אז מסרים פילוסופיים עמוקים ששווה לדבר עליהם. בינתיים, אני אתייחס לכמה נקודות שאני חושב עליהן בהקשר הזה.
    הג'אז, כמו כל אמנות, מהווה השראה למאזין. כמו כל מדיום אמנותי, הקהל הוא צד שלישי שמציץ/מאזין ליצירה האמנותית. הנקודה בה מתחיל אותו מאזין להיות שותף במעשה היצירה היא הנקודה בה הוא מפרש לעצמו את היצירה בדרך היחודית לו והיצירה משפיעה על החיים שלו, על הרגשות שלו, על הערכים שלו ועל פעולתו בעולם בו הוא חי. בהקשר הזה היחודיות של הג'אז בהשראה שהיא נותנת למאזין באה לידי ביטוי במספר מישורים:
    האחד: היחודיות של האדם הבודד. התפיסה העומדת בבסיס הג'אז היא תפיסת עולם הומנית ואנושית מאין כמוה: כל אדם הוא יחיד ומיוחד. לכל אחד הקול היחודי שלו, שאין כמוהו עוד אחד כזה בעולם (כמו "שירת העשבים" של רבי נחמן). ההשלכה על תחושת הערך העצמי של כל אחד ואחד היא מיידית וברורה. וכשמסתכלים על ההסטוריה של התפתחות הג'אז משירת העבדים בשדות – מבינים מהיכן זה מגיע. אין פלא שהג'אז היה אחד השותפים המרכזיים בתנועת שחרור השחורים בארה"ב במאה ה 20 (כפי שהפליא לכתוב על כך נט הנטוף במאמר בכתובת הזו
    http://online.wsj.com/article/SB123197292128083217.html ). ובהקשר הזה כתב על זה אנטוני ברקסטון בלי סוף בכתביו ובספר הנפלא של גרהם לוק (Forces in motion). ברקסטון קורא לזה Self Realization.

    וערך חשוב אחר שעולה בהקשר הזה הוא המקצועיות והמומחיות של כל אדם במקצוע שלו. כל אחד שקצת נכנס לזה (ובמיוחד מי שמעט מתנסה גם בנגינה של ג'אז) מבין לאיזה דרגה של מקצוענות, ידע ומומחיות צריך להגיע על מנת שתוכל לעמוד על במה, או באולפן הקלטות ולהגיד משהו משמעותי וראוי להאזנה. היכולת הנדרשת היא עצומה, וההשראה על המאזין גם כאן חדה וברורה: החתירה למצויינות.

    ומישור אחר ושונה מהקודם הוא כמובן היצירתיות. אין עוד מדיום אמנותי שמבוסס כל כך הרבה על אילתור במקום ועל "דמיון מיידי" (Immediate Imagery) כפי שקרא לו מריון בראון. היכולת לקחת סטנדרט שניגנו אותו כבר אלף פעם ולהביא בו משהו חדש – מרגשת ומשמחת כל פעם מחדש. למי שזוכר, ביל אבנס הטיב כל כך לתאר את הנושא הזה בשורות הנפלאות שכתב לאלבום Kind of Blue. המקוריות של היחיד, היכולת שלו לחדש, להגיד משהו חדש, הצורך לקום כל יום בבוקר מחדש ולהיות יצירתי – כל אלה ערכים נפלאים שעולים מהמוסיקה הזו באופן ישיר.

    והמישור האחרון הוא כמובן העובדה שלא מדובר ביצירתיות של יחיד אלא ביצירתיות קבוצתית שהיא כבר שלב הרבה יותר גבוה של יצירה. ערכים של שיתוף פעולה, התחשבות בזולת, מתן כבוד ומקום אחד לשני, הפריה הדדית, שילוב כוחות שמביא יצירה משותפת של קול חדש ששונה מהקולות הבודדים של כל אחד בנפרד – את כל אלה אני משתדל לקחת מהג'אז לחיים הפרטיים שלי.

    אין ספק שמאחורי הצלילים של הג'אז עומד סולם ערכים עשיר, רב פנים ומבורך, מתובל בהרבה מקצוענות, יצירתיות, סולידריות ואנושיות. אם נדע להקשיב למוסיקה הזו, שבעיני לא פחות חשובה מהמוסיקה של הצלילים, העושר הרוחני שנחוש כתוצאה מההאזנה למוסיקה יהיה הרבה יותר גדול. לא תמיד זה מצליח אבל כשאני מודע לזה אני מבין שהנושאים הבסיסיים ביותר עליהם נשען הג'אז – האילתור, הנגינה הקבוצתית, הכבוד למסורת, החשיבות של הקול הבודד של האדם – מהווים השראה ישירה ומובהקת של הג'אז על החיים היומיומיים שלי, ובהקשר הזה אני מרגיש בר מזל שיצא כך שהמוסיקה הזו מהווה חלק משמעותי בחיים שלי.

  5. מאת גלית‏:

    נהניתי מאוד לקרוא. נהניתי גם מהטרומבוניסט הצבעוני בראש העמוד. מאוד יפה. מי יצר אותו (אותך (: )?
    גלית

    • מאת admin‏:

      תודה רבה, איזה כיף!
      אני מזמין אותך לקרוא את הפוסט על מי ואיך נוצר הבאנר שלי בראש העמוד.
      אשמח לשמוע עוד תגובות 🙂

  6. מאת מאזין ירוק‏:

    אני מנסה להבין את מוסיקת הג'אז.
    עד עכשיו שמעתי כמה יצירות של קולטריין, דייויס, מק לפלין, (סנטנה נספר?).
    צר לי שאינני מתחבר בשום אופן למוסיקה הזאת. היא נשמעת לי כאוטית, מאולתרת, חסרת שלד, חסרת כיוון, חסרת סדר מבנה היררכיה – ובקיצור: תוהו ובוהו.
    בודאי שאינני מבין את כל הסופרלטיבים כגון – מסרים פילוסופים עמוקים, מקדם ערכים תרבותיים, תפיסת עולם הומנית ואנושית, ושאר נושאים פוליטיים ותרבותיים. פאכלבל, כאשר כתב את "קנון" לא חשב על מסרים פילוסופים עמוקים.
    המוסיקה בעיני היא שפה שאינה תלויית מציאות, והג'אז בעיני הוא הגיבריש או הסלנג של שפה זו.

    • מאת admin‏:

      אני שמח שאתה מגיב ואומר את אשר על לבך ואני לגמרי מכבד את העמדה שלך. אין ספק שלכל אחד הטעם שלו. אני יכול לספר לך שרבים וטובים מהמלחינים בקלאסיים (אם דיברת על פאכלבל) הושפעו מהג׳אז. דביסי וראוול אפילו סטראווינסקי כתב לביג בנד. ג׳אז הוא עוד סגנון במוסיקה עם דרכי הבעה משלו. אני לא חושב שצריך ״להבין״ את הג׳אז, צריך להנות ממנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *