לחבר את הקצוות

הניו אורלינס פאנקשן, עטיפת האלבום החדש

חלק מעטיפת האלבום החדש של הניו אורלינס פאנקשן

בתור נער, הייתי חולם איך אני אנגן מוסיקה מעניינת וחדשה כשאהיה גדול, אשתתף בפרויקטים מיוחדים ואצור משהו יוצא דופן. היום, אני נזכר בחלומות הנערות האלה ואני שמח שבחרתי בדרך המוסיקלית משום שהיא מכריחה אותי כל פעם להמציא את הגלגל שלי האישי מחדש וליצור את הפרויקטים החדשים והמלהיבים, שמשלבים משהו חדש ומשהו מוכר.

הפרויקט החדש, זה שברגעים אלה מתרחש וקורה, הוא החיבור של המוסיקה של ניו אורלינס לשירי מחזות הזמר הישראליים האהובים כל כך. הלהקה שלי, הניו אורלינס פאנקשן התגייסה לעניין, איריס פורטוגלי הזמרת הנפלאה גם כן. כתבנו עיבודים חדשים (נעם אלרון הבסיסט שלנו הכישרוני בטירוף ואנוכי) וחיברנו את כל המוסיקה הזאת יחד. עשינו חזרות ואפילו הופעה אחת שהיתה הצלחה מסחררת. ועכשיו, אנחנו בישורת האחרונה.

אחד הדברים המרכזיים שמבינים ככל שמתבגרים, זה שצריך איכשהו לממן את כל החלומות האלו, צריך שמישהו יתמוך בזמן ובצרכים של החלומות וכל מה שקשור בהם. אז נכנסות לתמונה הרבה ״לולאות משנה״ שתפקידן ליצור את התמיכה הכלכלית בחלום. והנה אני, עם פרויקט הדסטארט, שמגיע לשבוע הסופי שלו, מזמין את כולם לתמוך בחלום שלי ושלנו, לעזור למוסיקה הישראלית לקרום עור וגידים.
התארחנו בתכנית של גדי ליבנה, ואפילו השמענו קטעים מהאלבום שבדרך.

לפרויקט ההדסטארט של הניו אורלינס פאנקשן הקליקו על התמונה

לתמיכה בפרויקט הקליקו על התמונה

איך זה עובד בעצם?
1. אתם מקליקים על התמונה.
2. בוחרים תשורה (עותק דיגיטלי, עותק פיסי, עותק מוקדש ועוד ועוד)
3. משאירים את פרטי האשראי (האתר מאובטח ברמה גבוהה ביותר, תמכתי בעצמי בכמה פרויקטים שם).
4. כותבים תגובה, כדי שעוד אנשים ידעו שאהבתם.

* רק אם נגיע לסכום היעד לפני התאריך הסופי, הכרטיס שלכם יחוייב, אנו נוכל להפיק את האלבום ונשלח אליכם את התשורה. אם לא נגיע לסכום 🙁  הכרטיס שלכם לא יחוייב.
מנגנים ושרים: איריס פורטוגלי שירה, קובי סלומון- קלרינט, אלי פרמינגר- חצוצרה, יאיר זלצמן- תופים, נעם אלרון- בס, שימי גלעד- בנג׳ו ועבדכם הנאמן- טרומבון.

תודה רבה מראש לכל התומכים 🙂

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , | להגיב

כך חולפת תהילת עולם

אני, אמא שלי ויריב אחי

ארנון, יריב ואמא בימים אחרים

אמא שלי, אלונה דה בוטון, נפטרה לפני שבוע.
האמת, כבר שנים שאני נפרד ממנה ומתאבל עליה. הפרידה לפני שבוע, היתה רק בתחום הפיסי, משהו שמסכם את כל השנים האחרונות ואחרי העצב, שהוא עדיין עמוק ובלתי ניתן להבנה, מגיעה גם הקלה. היא כבר לא סובלת, היא נחה.
אמא שלי היתה מורה ומחנכת, מסוג האנשים הטובים והנהדרים, שרואים את הסביבה ומשדרים אמפתיה ורוצים להשתתף בתיקון העולם.
אני יודע עליה, שהיא רצתה תמיד, מאז ומעולם להיות מורה. רק מורה (אני לא עוד מכיר מישהו שיודע שזה ייעודו בחיים). לפגוש ילדים קטנים וללמד אותם את המיומנויות הבסיסיות של החיים. קריאה, כתיבה, הבנה, שפה, חשבון וכמובן גם לחנך אותם להתנהגות, הבנה, קבלה ועוד. היא היתה מורה ומחנכת כל החיים שלה ובהמשך, מנהלת בית ספר. בית הספר שניהלה, היה בשכונה לא פשוטה בבאר שבע. כל החיים שם היו מאבק בשבילה. אני זוכר איך הצוות העריך אותה והלך אחריה באש ובמים. אני זוכר איך ההורים של התלמידים שיתפו איתה פעולה בלב שלם ושקט בידיעה שהילדים שלהם בידיים הכי טובות שיש ואני זוכר גם את התלמידים (אפילו אני הייתי שם, בבית הספר שלה, לתקופה קצרה ומשמעותית בילדותי). התלמידים שידעו שיש סמכות בבית הספר,שיודעת הכל ויכולה גם לטפל בכל בעיה. יש למי לפנות, בלי לחשוש, בלי לפחד, בלי יראה.
השיעורים בכיתה שהשתתפתי בה היו השקטים ביותר שהייתי בהם אי פעם (כולל התיכון והאקדמיה למוסיקה אחר כך). היתה אוירת לימודים ועניין. ככה זה כשהמנהלת יודעת שזה המקצוע שלה בחיים, שזה מה שהיא נולדה לעשות.
אמא שלי הגשימה את חזון הקמת המדינה ופיתוחה בעצמה, היא היתה בקיבוץ כשהיתה אשה צעירה (לא, לא קיבלו אותה כחברה וגם לא הסכימו לשלוח אותה לסמינר למורים מטעם הקיבוץ, היא היתה צריכה לעשות הכל לבד). אחר כך לימדה בקיבוץ חניתה בצפון. אחרי תקופה בצפון, נשלחה לנהל את בית הספר היחיד בירוחם.
היא נקראה לדגל, לקחה את המשפחה וירדה לנגב להפריח את השממה וללמד את הילדים של הנגב את כל מה שידעה.
אחרי תקופה בירוחם, המשפחה עברה לבאר שבע, שוב משרת ניהול, שם נולדתי.
כל החיים שלה היו סביב ההוראה, הצוות, הילדים, התלמידים ובית הספר.
היא סיפרה לי פעם, שכשהיתה ילדה קטנה בחיפה, טרם הקמת המדינה, היא קיבלה גרושים מהוריה, כדמי כיס. היא לא קנתה סוכריות או ממתקים, היא הכניסה את דמי הכיס שלה לקופה הכחולה של הקרן הקיימת. לאחר שנים רבות, כשוועד ההורים של בית הספר רצה לתת לאמא שלי את המתנה הגדולה ביותר שיכל, הם רשמו אותה ב״ספר הזהב״ של הקרן הקיימת.

בשנים האחרונות, בריאותה הדרדרה לאט ואנו נפרדנו ממנה לאט. כבר שנים שאני נפרד. לפני כמה שנים, כתבתי לכבודה שיר, כי הרגשתי שידי קצרה מלהושיע. הנה ההקלטה (איכות ביתית, שירה קצת לא מכוונת, אם הגעתם עד כאן, תסלחו לי). השיר קצת בסגנון שירי ארץ ישראל, שהיא מאד אהבה.

ועכשיו, נותרו לי הזכרונות, התמונות וכמובן, כל מה שהיא הטמיעה בי בכל השנים שזכיתי להיות איתה.
אני מאחל לאמי מנוחה שלימה ונכונה ויודע שהיא מלווה אותי ואת המשפחה ברוחה כל הזמן.
לבן שלי, קראתי אלון, לכבודה.
נוחי על משכבך בשלום אמא.

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

תגיד, משמיעים אתכם ברדיו?

בתכנית בקול ישראל, באולפן.

באולפן 88 בתכנית של גדי ליבנה עם הפאפה בלוז. ברקע הטכנאי שרון לרנר

הרדיו, המדיה המוזרה הזאת, שבעיקר מי שחייב (נהגים, נוסעי אוטובוסים, חיילים מסויימים ואסירים פוליטיים בסובייט יוניון כנראה), מאזין לה ומי שלא חייב מוצא את התוכן שלו במחשב, אפופה בהילה של מסתורין.
אני זוכר שנחשפתי לרדיו בערך בגיל 14-16, כשהלילות התחילו להיות מאד מעניינים והיה לי רדיו טייפ בחדר שבו יכולתי לשכב ער בלילות ולשמוע אנשים מדברים על נושאים ודברים שלא הכרתי ובעיקר משמיעים מוסיקה חדשה ומעניינת ונהדרת.

אז אם משמיעים אותנו ברדיו, אז אנחנו קיימים. אם לא משמיעים אותנו ברדיו אז מה?

בקיצור, ביום ראשון האחרון (17.1), היה לי את הכבוד להתארח ברדיו עם להקת הפאפה בלוז, בתכנית של גדי ליבנה. לא ידענו למה לצפות. הפעמים הקודמות שלי ברדיו קול ישראל היו באולפן די מרווח, עם הרבה ציוד ומקום והיתה אוירה של מסיבת בית כזאת, משהו מגניב שאפשר אפילו לצאת מהאולפן בזמן הפרסומות ולחזור. אתמול בערב היינו באולפן פצפון שמיועד למראיין ומקסימום שני מרואיינים, לא גדולים מידי שיושבים בלי מעיל.
הלהקה, 4 אנשים עם כלים (קלידים, גיטרה, טרומבון וקחון) נכנסה לשם והסתדרה בשורה. במקום באלאנס עם קונסולה של 32 ערוצים, 20 מיקרופונים ומוניטורים, היו לנו שני מיקרופונים (לכולם) וכמה זוגות אזניות. זהו, עם זה צריך להסתדר.

נדחסים באולפן 88

יחד עם טל בביצקי, פרנק אוז וישראל נחום הגדול באולפן 88 של קול ישראל בתכנית של גדי ליבנה

האמת, היה תענוג. המוסיקה היא קודם כל האנשים שעושים איתה ועם פרנק אוז, טל בביצקי וישראל נחום, קשה מאד לטעות.
אפשר להגיד שבאזניות בקושי שמענו את הקלידים והרבה מהמוסיקה היה ניחוש אבל הרגש הוביל את המוסיקה והסתדרנו נהדר.
גדי ליבנה, שאני מכיר אותו כמובן מהנסיעות הרבות שאני עושה, הוא אדם מקסים ומארח נהדר שגרם לנו להפתח ולהרגיש באולפן הפצפון כמו בהופעה בוומבלי סטדיום. חוץ מזה שהשיחה איתו תמיד מעניינת וכיפית, מלאת הומור והוא גרם לי להבין משהו מאד חשוב בקשר לרדיו:
כששוחחנו, הוא לא הפסיק להביט בעיני בן השיחה שלו, מקיים את השיחה ברגע הזה, בחדר הזה ונותן לכל העולם מסביב לעמוד מלכת. וזה כנראה הרבה מהקסם של הרדיו. השדרים, האנשים שעובדים ברדיו, במדיה החד צדדית הזאת, מביאים את כל העולם לתוך האולפן הפצפון שלהם ומשדרים מתוכו, כשההתרחשות באולפן היא הדבר החשוב ביותר שקורה.
אז היתה חוויה נהדרת וכיף גדול ואני כבר משתוקק לחזור שוב.

ההופעה הקרובה של להקת הפאפה בלוז תהיה בהוואנה קלאב ב-22 בינואר 2016. אשמח מאד שנפגש שם!

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | להגיב

Practice Doesn't Make Perfect

Screen shot 2016-01-09 at 10.47.40 PM

Practice doesn't make perfect, it just makes you comfortable.

זאת כל האמת.

פתאום זה הכה בי, האימון לא מביא שלמות. ממש לא, הוא פשוט גורם להרגשת נוחות בכל מיני מצבים בהם היה הרבה פחות נוח לפני כן.

גם האמנים הכי מדהימים, בכל תחום, ככל שהם מתאמנים יותר, הם יודעים שהשלמות לא תגיע, שהמקסימום שצריך לבקש, זה שיהיה לי יותר נוח על הבמה (במקרה שלי) בפעם הבאה, או שתהיה לי יותר מדרך אחת להביע את מה שאני רוצה ומרגיש להביע.

שלמות? איפה? אין משהו מושלם בעולם שלנו, בטח לא אדם, בטח לא בהופעה.

יש הופעות, שאני חוזר מהן כל כך מתוסכל, שקשה לי אפילו להתחיל להסביר למה. זה פשוט כי היה לי קשה להביע את עצמי על הבמה, אבל זה הכל משום שאנחנו אנשים, וכמה שלא נתאמן, נעבוד, נתמקד, לא נשיג שלמות.

אחת המעלות המדהימות ביותר היא לדעת לעשות כמיטב יכלתנו ובסוף גם לחיות בשלום עם התוצאה והפשרות שנעשו בדרך.

זהו, זה בעיקרון מה שרציתי להגיד על המשפט הידוע:

PRACTICE MAKES PERFECT

הוא פשוט לא נכון.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | להגיב

חיבורים, רשמים, רעיונות וגדולי הדור

 

"הפרדס" של הצייר האימפרסיוניסט קאמי פיסארו

הציור "הפרדס" של האימפרסיוניסט קאמי פיסארו

אני חושב לעצמי שכולם יודעים על החיבור בין מוסיקה לאמנות פלסטית, זה ברור, רואים את זה ושומעיםאת זה, כל הזמן. אבל אולי בעצם לא? בכל אופן, אני מקדיש את הפוסט הזה לאימפרסיוניסטים, אותם אני מאד אוהב, גם הציירים הצרפתיים (ומכולם, הכי מדבר אלי הוא פיסארו, עם הטכניקה הפואנטליסטית שלו) שבציוריהם רואים את התנועה של הצבע והתנועה של האור והצל והבעצם האובייקט הוא רק תירוץ והם רצו לתפוס את הרושם שהשאיר עליהם האור, את המהות של החויה שנשארת איתנו לנצח בזיכרון וגם את המוסיקאים שבערך 70 שנה אחר כך, הבינו שגם במוסיקה אפשר.
הם החליטו שכל הנושא של מנגינה, אקורדים, הרמוניה ומבנה קבוע הוא פשוט היה תירוץ להקל על עשיית המוסיקה והנגשתה לקהל והתחילו להתעמק ברושם שהמוסיקה משאירה אחריה ולנסות להוציא אותו החוצה, את הרגשות החשופים בתור רושם למאזינים. אחד הגדולים ביותר בתחום היה כמובן קולטריין שגם כתב קטע שנקרא Impressions והוא אחד החביבים עלי. כמובן שבכל ביצוע הוא נשמע אחרת לגמרי ותמיד הוא מכשף.

הנה הקטע מהופעה בלתי נשכחת עם מקוי טיינר, ג'ימי גאריסון ואלווין ג'ונס. 14 דקות של אמת מוסיקלית אבסטרקטית:

כמובן שיש עוד הרבה חיבורים מקסימים, מדהימים ונהדרים בין האמנויות השונות (ברייקדאנס, היפ הופ וגרפיטי לדוגמה, ציורים על תקרות של כנסיות ומיסות מימי הביניים ועוד ועוד).

מקוה שתהנו. אני אשמח שתשאירו את הרישומים שלכם בתגובות למטה 🙂

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

הלחנה למען המוסיקה

https://alligatorim.bandcamp.com/track/dual-core

כתיבת הקטע הזה, שלמעלה, "ליבה כפולה" שהקלטתי עם האליגטורים לפני כשלוש שנים, היה אחד הרגעים המרגשים בחיי: אני זוכר שכשכתבתי אותו (לפני אולי 6 או 7 שנים) זה היה כשהקמתי את האליגטורים, הרכב ההארד בופ שלי. קבעתי תאריך לחזרה והנגנים היו זמינים ואני זוכר שהיה חסר לי קטע מוסיקלי.
מצאתי את עצמי ליד הפסנתר, יושב ומלחין, לשם ההלחנה והביצוע שלו, בשביל הלהקה שלי. היה לילה קר בחורף ואני חיפשתי רעיונות מוסיקליים. האמת, זה לא ממש קרה לי בעוצמה הזאת עד אז. הייתי מלחין כשנחה עלי הרוח או כשהרעיון היה מביא את עצמו או מתנגן לי בראש וכשלא יכולתי יותר להכיל אותו, הייתי כותב.
הקטע הזה נכתב הפוך, קודם היה צריך קטע ואז חיפשתי רעיון מוסיקלי. רציתי משהו שיהיה גם "חזק ואקספרסיבי" וגם מהיר ווירטואוזי, שיחבר את הסגנון המודאלי עם הסגנון הטונאלי.
אחרי הרבה התלבטויות וניסויים, הגיע הקטע הזה שיש לו כמה חלקים שכל אחד מהם מציג פינה אחרת במוסיקה שאני אוהב (ולכן גם שמו, שבאמת הגיע לבד), ליבה כפולה, כמו הליבה הכפולה של מוסיקת ההארד בופ ורמז כמובן לטכנולוגיה שהיתה אז, אולי חדשה והיום, כמו הרבה דברים, התיישנה קצת (אולי היית קורא לו היום quad64?)

אני מזמין את כולם להאזין ולהנות מהמוסיקה שלנו.
כרגיל, תגובות למטה יתקבלו בברכה 🙂

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

איך אתה יודע איפה התוים בטרומבון?

נגנית טרומבון מתחילה לומדת את העמדות

נעמה, האחיינית שלי מנגנת בטרומבון 🙂

איך אתה יודע איפה התוים?
יש לך סימונים או "קליקים" על הצינורות?
כן, החלטתי פעם אחת לעשות סדר בדברים, ולספר את אחד הסודות השמורים ביותר של נגני הטרומבון. איך אנחנו יודעים איפה נמצאים התוים על החלק הזה שזז (נקרא בשמו הנפוץ ביותר "סלייד", למרות שיש לו שלושה שמות בעברית: מסוט, זחיח ושחיל (באמת אני לא יודע למה לא משתמשים בהם?) וכמובן השם שהוא קיבל מיוצאי בריה"מ לשעבר (בעצם מלה בצרפתית): קוליסה).

אם כן, השחיל, הוא חלק לגמרי ואין עליו לא סימונים, לא חריצים ולא שום דבר שיאותת לנגן איפה לעצור כשהוא מנגן.
אז ניסיתי למצוא דרך להסביר לשואלים איך אנחנו יודעים. ואז כדי להדגים, אני מנהל את השיחה הבאה:
שואל: איך אתה יודע איפה נמצאים התוים?
אני: בוא אני אדגים לך; אתה יכול בבקשה לשים את אצבע יד ימין בדיוק באמצע הלחי?
שואל: מבצע את הפעולה במהירות ודייקנות
אני: איך אתה יודע שזה האמצע של הלחי, אתה הרי לא יכול לראות אותה?
שואל: זה כי אני יודע ומרגיש
אני: יפה, בדיוק ככה אנחנו יודעים איפה למקם את הסלייד.


אבל זאת רק חצי תשובה. כי עד שיודעים ומרגישים, יש איזה שלב או שניים.
בעצם, לומדים את זה לאט לאט, לפי סימנים מוסכמים מההתחלה. יש לנו 7 "עמדות" על הסלייד. הראשונה (הנה וידאו) היא כשהזחיח סגור לגמרי (בעולם מושלם היא היתה עמדה 0, אבל משום מה, אנחנו משתמשים במיספור היווני, בו אין 0 אלא המספרים מתחילים מ-1). ואת העמדה הראשונה אין בעיה למצוא.
אחר כך, לומדים את עמדה שלישית, (הנה וידאו) "קצת" לפני הפעמון של הטרומבון. ופה מתחיל העניין. כל טרומבון הוא שונה, כל פיה היא שונה וכל נגן הוא שונה. פה זה הקסם. אני מתקן הרבה את התלמידים (מזיז להם את הזחיח למקום הנכון) ובעיקר מדגים להם ומנגן להם ולאט לאט (ולפעמים מהר מהר) התלמידים מתחילים לשמוע את הצלילים ולדעת בעצמם היכן עמדה שלישית.
אחר כך לומדים עמדה רביעית, "קצת" אחרי הפעמון, באותו האופן, ואז שניה ואז שישית ("כל היד" אצל הילדים בד"כ, כשלא משנה בכלל אורך היד של הילד… יש תלמידים שהיד שלהם לא מספיק ארוכה כדי להגיע לעמדה שישית ובכל זאת הם מנגנים נהדר את הצלילים המופקים שם. איך? זה שוב הקסם של המוסיקה, הם בלי לדעת מתקנים את הצלילים המזוייפים עם השפתיים ונשיפת האויר וגורמים למוסיקה לצאת נכונה… אני כמובן לא מספר להם את זה כי אני נהנה לשמוע אותם, אחר כך, כשהידיים ארוכות מספיק, אני מסדר את העמדות נכון ופתאום הכל קל יותר).
עמדות חמישית ושביעית הן האחרונות והכי קשות למציאה, רק אחרי ביסוס של נגינה והכרת הכלי והצלילים, ניתן ללמוד את העמדות האלה היטב.

וזהו, ואז יודעים את כל התוים….
אז לא, בעצם זה בעיקר מה שהצופים בנגן רואים. מה שהם לא יודעים זה שבכל עמדה אפשר להפיק 16 או 17 צלילים שונים… ואת העבודה האמיתית הזאת, עושים עם השפתיים והסרעפת, שם יש עוד למידה שאי אפשר בכלל להראות אותה (אז הרבה יותר קשה ללמד), אבל אפשר ללמוד אותה. גם שם טמון הקסם. הוא בכל מקום.

הטרומבון הוא כלי מאד אינטואיטיבי מצד אחד ומאד קשה להסבר מצד שני, הוא לא כל כך סלחן והוא הכלי שהכי קרוב לשירה מהגרון שפגשתי עד היום. הטכניקה כשלעצמה היא מאד מעניינת, אבל כמו שכששרים, חייבים להכיר היטב את המנגינה והמילים כדי שהמוסיקה תקרה, כך גם בטרומבון, חייבים להכיר את המוסיקה.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

אהבת חיי

 

נהר הסיין וכנסיית נוטרה דאם דה פרי. איזה יופי!

לא רחוק מאחת הדירות בהן התגוררתי. הנוף היה נהדר. הייתי שיכור מהתרגשות. נכון שזה לא בפוקוס, אבל ככה בדיוק הרגשתי 🙂

את הג'אז התחלתי לאהוב לפני בערך 15 שנה. בפריז (תודו שזה מקום נהדר להתחיל בו אהבת חיים…)

התגוררתי שם, עבדתי בעבודות שונות ומשונות והסתובבתי וחיפשתי את עצמי. החברים שלי טסו למזרח, לדרום אמריקה, לצפון אמריקה ואני, אני טסתי לפריז. גרתי בדירה בגודל של ארון ממוצע והסתובבתי במטרו.

חיפשתי משמעות תרתי משמע.

עוד היו מכתבים בדואר והיינו שולחים אותם. לא היה לי מחשב ואפילו לא מכשיר טלפון נייד. (הפעם הראשונה שהייתי צריך להתרגז בצרפתית היתה מצחיקה מאד. המזכירה האלקטרונית שלי התקלקלה (מצחיק לכתוב את השם של המוצר הזה עכשיו) והלכתי לחנות לדרוש שיתקנו לי אותה והמוכר התעקש שאי אפשר, אז ניסיתי להגיד לו שזה לא שירות אלא בדיחה גרועה וכל כך נכשלתי בלשוני, שזה נהיה רגע קומי. לזכותו יאמר שהוא החליף לי את המכשיר.)

אז התגוררתי ברובע ה-15. מהחלון ראיתי את השפיץ של מגדל אייפל (באמת!) ולא היה לי מקרר בדירה באותה תקופה, הייתי בודד, כל כך בודד שעד היום אני נהיה עצוב מהמחשבה על זה. החלטתי, לחזור ללמוד מוסיקה, כי בבית הספר למוסיקה, יהיו עוד תלמידים. בעצם, גרתי בהרבה איזורים בפריז. לפי הסדר הזה: רובע 19, רובע 5, רובע 17, רובע 15, רובע 16. ככה זה כשאתה צעיר ועובר דירה בשתי מוניות ומטרו…

מגדל אייפל בסוף השנה האזרחית

הייתי שם! הייתי שם! באותו ערב, סוף השנה האזרחית 1999, אני הייתי בפריז וצילמתי את מגדל אייפל המואר והזיקוקים!

כשניגשתי להתקבל ללימודים, באתי בתור נגן גיטרה (כן, גם לי היתה תקופה כזאת ויש לי חיבה משונה לכלי הזה עד היום). במזכירות בית הספר, אמרו לי שכיוון שאמצע השנה, אין יותר מקום לגיטריסטים.

"ומה עם טרומבון?" שאלתי. הוא פתח זוג עיניים ואמר- טרומבון אפשר!

אז במקרה ההורים שלי הגיעו לביקור שבועיים אחר כך והביאו לי את הטרומבון העתיק שקיבלתי לבר מצוה.

מנגן גיטרה בדירה קטנטונת בפריז

בדירה ברובע ה-5. גרתי בבניין שפעם גר בו ארנסט המינגווי

והתחלתי ללמוד. באמת פגשתי שם חברים, אנשים נפלאים וטובים. והם כבר היו בעניין, ידעו לנגן מעט והכניסו אותי לעניינים, זה התחיל עם פאנק; ג'יימס בראון, מסאו פארקר וכמובן פרד ווסלי, האיש והאגדה. האזנתי להם שעות! חבר שלי, פאבריציו הבסיסט צרב לי דיסקים שאני אוכל להכנס לעניינים.

The Blues And The Abstract Truth

Blue Train

Walkin'

והייתי שומע אותם שוב ושוב ונדהם מהיופי והקסם. לא הבנתי כלום ממה ששמעתי אבל ידעתי שאני חייב לחקור את העולם הזה.

הייתי הולך להופעות במועדונים בפריז, לא אכפת היה לי אם זה ג'אם סשן של תלמידים או הופעה של שועי הארץ, כל הקסם הזה עטף אותי והכניס משמעות לחיי.

קניתי ספר על תולדות הג'אז והייתי קורא אותו לפני השינה.

הכל היה קסום וראשוני.

חלון הדירה שלי בפריז

זה החלון מאחת הדירות בפריז (לא, לא זאת שרואים את האייפל מתוכה. אחת אחרת…)

ההתאהבות שלי כנראה היתה הרבה יותר חזקה ממה שהבנתי אז. אני זוכר שבהתחלה ממש חששתי להכנס לעולם הזה של המוסיקה, לעולם של הצלילים. פחדתי לקפוץ ראש אל תוך האוקיינוס של הג'אז. אבל לא היתה לי ברירה, הייתי חייב.

מאז ועד היום, אני מקשיב להרבה יותר דיסקים, אני קצת יותר מבין וגם הופעתי פה ושם ואפילו הקלטתי דיסק בעצמי, אבל הקסם, הכח הזה, ששואב אותי פנימה, עדיין פה וחזק מתמיד.

משום מה הייתי בטוח שאפשר "לדעת את זה" שיש מי שממש יודע. היום אני חושב שזאת פשוט הדרך. אנשים מנגנים ג'אז כי זאת דרך חיים, זה המצב שהמוח שלהם מרגיש בו בנוח והם רוצים להיות בו.

אז אפשר להגיד שכבר 15 שנה אני מתעסק במה שאני אוהב וזה הרבה מאד.  וכל צעד שאני עושה בדרך, הוא פשוט תענוג.

התמונה כמובן בחשיפת יתר ולא בפוקוס, לא נורא.

אחד מהרחובות המפורסמים בעולם. אני עומד עם הגב לגני הטוילרי והפנים לשער הנצחון הרחוק. איזה יופי!

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , | 9 תגובות

על סאונד ואישיות

פאט מת'יני, אחד מהנגנים בעלי הסאונד היותר מזוהה ומיוחד בעולם הג'אז, מוכר כגיטריסט "אקלקטי" (כיום המלה הזאת לא כל כך רלוונטית) מבחינת סגנון. מבחינת צליל, הצליל שלו תמיד ברור, חד וצלול. הוא תמיד מחפש לבדוק את גבולות הגיטרה תוך שמירה על הצליל של המיתרים עצמם.
 
  • מה זה "סאונד"? הייתי מגדיר את ה"סאונד" של המוסיקאי כצירוף של הגוון של הצליל של הכלי שלו יחד עם הצלילים עצמם אותם הוא בוחר לנגן וכמובן הבחירות הקצביות הריתמיות שלו. האם הוא בוחר צלילים וקצבים מאד חריפים וצורמים? האם הוא בוחר במשהו רך ונעים לאוזן? האם הוא מנגן בצורה בה הכלי "צועק" או שהנגינה שלו תמיד רכה? האם בתוך מנעד הכלי, הנגן מנגן צלילים גבוהים בדרך כלל או שהוא בוחר במנעד הנוח לכלי שלו? כמובן שגם הרפרטואר אותו בוחר הנגן לנגן משפיע על הסאונד. האם אלה בלדות ושירי אהבה נוגים? או שאלה שירים קצביים ומהירים? האם בקטעים המנוגנים ההרמוניות מגוונות? אולי אלה קטעים של שני אקורדים?כל אלה הם משתנים שהמוסיקאים מחליטים עליהם הרבה פעמים באופן בלתי מודע (לפחות בהתחלה) ולעתים באופן מודע מאד. התוצאה המתקבלת נקראת לעתים כ"סאונד" של מוסיקאי.
    אני חושב שהסאונד הזה הוא מראה של האישיות של הנגן. אנו גם יכולים בהקשבה חדה לזהות את המאוויים של המוסיקאי, לאן הוא שואף.

דיזי גילספי, אדם בעל הומור מדהים וצורך דידקטי פנימי מסביר לקהל בתחילה איך השיר אמור להיות מבוצע ואחר כך מנגן את האישיות שלו החוצה בצורה מדהימה!
  • כנגן, אני מושפע מאד מאנשים שאני שומע מסביבי. ישנם נגנים שכשאני שומע אותם, אני יודע שככה הייתי רוצה להשמע, יש במוסיקה שלהם משהו שאני רוצה ללמוד, לדעת לעשות כמוהם ושאני מרגיש שנוגע בי ויש כאלה שאני אדיש אליהם. האופי הזה של המוסיקאי שנובע מהסאונד שלו, גורם לי לרצות להתקרב אליו או להתרחק ממנו.כשאני מנגן, אני משתדל להקשיב לסביבה שלי, להבין ולהרגיש מה הנגנים האחרים מנגנים יחד איתי וכן להקשיב לשמיעה הפנימית שלי, שתוכל להכתיב לי אילו יהיו התוים הבאים שאנגן, או באיזה אופן עלי לנגן את התוים הבאים. האם אקשט יותר את המנגינה או שאשאיר אותה "עירומה"? האם יש התרחשות בקרב חברי הלהקה האחרים שאני רוצה להגיב אליה (כולם מנגנים חלש מאד ואני רוצה לנגן איתם באופן חרישי? מישהו מנגן צלילים חריפים ואני רוצה להצטרף ולהוסיף פלפל? אנחנו "משחקים" עם הקצב ולוקחים את הקהל למחוזות לא מוכרים?).יש הרבה החלטות בן רגע שצריך להחליט ולבצע במהלך הנגינה, אז מה המפתח להחלטות אלו?

    אחד מהמוסיקאים האהובים עלי, קונרד הרוויג, מנגן בצליל רך ונעים ובוחן תמיד את האפשרויות של הכלי, הן מבחינת מנעד והן מבחינה טכנית של מהירות וכד'. אחרי שפגשתי אותו אני יודע שהוא אדם נעים מאד ורציני מאד, ממש כמו הצליל שלו…
  • למה בעצם אני מחפש סאונד מסויים? כנראה בגלל האישיות שלי, השאיפות שלי והדמיון שלי. לאחר שהאזנתי כבר למוסיקה מהרבה סגנונות, צבעים, טעמים וכו', אני מתחבר למשהו מסויים שמנחה אותי בבחירה שלי. אני אישית אוהב את הסאונד שלי "עגול" ומלא ומדוייק. כזה שבו זמנית עוטף ומחבק את המאזין אבל עדיין נוכח. כשאני מאזין לנגנים אחרים, אני תמיד מחפש את האישיות שלהם בתוך המוסיקה, להרגיש את האמת הפנימית שלהם מאירה בין הצלילים.
  • בעצם, הסאונד הוא סוג של מראה של האישיות של הנגן. יש כאלה עם הרבה הומור ויש כאלה נוגים ובודדים, יש כאלה שמאתגרים את הכלי תמיד ויש כאלה שלעתים נדירות יוצאים מאיזור הנוחות. יש כאלה שמתעקשים לנגן בכלי מסויים למטרות שהוא לא מיועד אליהן מלכתחילה ומתקבלת תוצאה מעניינת.
    והמאזינים? כנראה שאצלם הדבר זהה. יש מי שמתחבר לאישיות של מוסיקאי מסויים דרך הסאונד שלו ויש מי שלא, כל אחד ומידת ה"חריפות" שהוא אוהב.
  • האישיות שלנו לא מפסיקה להתפתח וכנראה גם הסאונד שלנו כמוסיקאים לא מפסיק להשתנות. בין אם אלה גורמים חיצוניים ובין אם אלה גורמים פנימיים, הסאונד כל הזמן משתנה. יש כאלה שמקצינים, יש כאלה שמתמתנים, יש את מי שמצטמצם ויש מי שמתרווח, כל אחד והאופי שלו.


    צירוף בלתי נשכח של זהויות מוסיקליות, הבולטים ביניהם הם רוג'ר ווטרס, (מלחין ובסיסט) הנותן את האווירה הקודרת והמנוכרת ובתוך זה, מופיעה האישיות של גילמור על הגיטרה, שופעת חום ואור. השילוב הזה מהווה הרבה מהעוצמה של פינק פלויד לדעתי.
  • זה כל היופי במוסיקה, שהיא מראה של החיים. בלי סודות, צריך פשוט להקשיב למסר.אשמח מאד לקרוא את התגובות שלכם. מסכימים? לא מסכימים? יש דוגמאות?
פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , | 2 תגובות

טור בגרמניה, מסע מצולם

בזמן ההופעה, מצאתי מאחורי הקלעים את הפעמון הזה. הייתי חייב להצטלם. לידי יוסי רייך

בזמן ההופעה, מצאתי מאחורי הקלעים את הפעמון הזה. הייתי חייב להצטלם. לידי יוסי רייך

כשהייתי קטן, בבאר שבע, היה מנהג שכשמישהו חוזר מחו"ל, החברים באים אליו לראות תמונות ולשמוע סיפורים על הנסיעה. זאת היתה מדינת ישראל הקומוניסטית והפרובינציאלית (טוב, שאריות של מדינת ישראל של שנות ה60 וה-70, כי הייתי קטן בשנות ה-80). פעם אחת, אפילו הלכנו לערב אצל השכנים ממול שחזרו מטיול בתורכיה (יעד אקזוטי!) לערב שקופיות! (מקרן השקופיות היה הכי מעניין מהכל…).
הייתי בסיבוב הופעות כיפי ומדהים בגרמניה עם הג'ואיש מאנקיז, אני לא רוצה להכביר במילים, רק אעלה וידיואים ותמונות כדי שנוכל להנות. בואו, ערב שקופיות וסרטונים, הסברים בגוף ההוכחות 🙂

הביצוע שלנו ל-Black But Sweet בהופעה המרכזית בבית הכנסת העתיק בברלין.

החבר'ה ישנים במטוס. הבטיחו לי דווקא מסיבה!

החבר'ה ישנים במטוס. הבטיחו לי דווקא מסיבה!

במועדון מגניב מאד בדארמשטאט שהוא גם תיאטרון

במועדון מגניב מאד בדארמשטאט שהוא גם תיאטרון

תמונה על הקיר באטומיק קפה במינכן :)

תמונה על הקיר באטומיק קפה במינכן 🙂

באחת מהרבה עצירות בתחנות דלק, להתרעננות, היה המיצג שלמעלה

באחת מהרבה עצירות בתחנות דלק, להתרעננות, היה המיצג שלמעלה

ליד המלון בברלין, הנהר המבויית בעולם

ליד המלון בברלין, הנהר המבויית בעולם

ההופעה היתה בבית הכנסת רייקשטראסה בברלין

ההופעה היתה בבית הכנסת רייקשטראסה בברלין

ארון חשמל מתחפש לאוטובוס גם בברלין

ארון חשמל מתחפש לאוטובוס גם בברלין

בדרכים האינסופיות, נוף מהמם

בדרכים האינסופיות, נוף מהמם

יער של שבשבות

יער של שבשבות

יערות אינסופיים

יערות אינסופיים

פנים מעל המשקוף במינכן

פנים מעל המשקוף במינכן

הילד ביקש אוטו כסוף.

הילד ביקש אוטו כסוף.

שדרה במינכן

שדרה במינכן

תמונה מההופעה בברלין

תמונה מההופעה בברלין

מפלצות זכוכית ובטון בפרנקפורט

מפלצות זכוכית ובטון בפרנקפורט

בהופעה בקארלסרוה, מהפינה שאני עומד בה

בהופעה בקארלסרוה, מהפינה שאני עומד בה

אפקטים קטנטנים לגיטרה בחנות גיטרות במינכן

אפקטים קטנטנים לגיטרה בחנות גיטרות במינכן

העיר העתיקה של פרנקפורט, איזה יופי

העיר העתיקה של פרנקפורט, איזה יופי

מינכן בלילה

מינכן בלילה

הנרי מתחבא בין האורות בחתונה בפרנקפורט

הנרי מתחבא בין האורות בחתונה בפרנקפורט

הגדה השניה של הנהר, פרנקפורט

הגדה השניה של הנהר, פרנקפורט

במלון בברלין, שמו לי תמונה מרגיעה מעל הראש, שאשן טוב בלילה. הייתי כל כך עייף שלא הפריע לי.

במלון בברלין, שמו לי תמונה מרגיעה מעל הראש, שאשן טוב בלילה. הייתי כל כך עייף שלא הפריע לי.

תחליף חלב משומר בגביע פצפון. כשהייתי קטן, הייתי בטוח שזאת ההמצאה הכי טובה בעולם!

תחליף חלב משומר בגביע פצפון. כשהייתי קטן, הייתי בטוח שזאת ההמצאה הכי טובה בעולם!

הרובע העתיק בפרנקפורט, ביום האחרון.

הרובע העתיק בפרנקפורט, ביום האחרון.

במלון בברלין, מישהו כנראה חשב שהסוס הענק הזה על הקיר הוא רעיון מוצלח.

במלון בברלין, מישהו כנראה חשב שהסוס הענק הזה על הקיר הוא רעיון מוצלח.

במועדון בפרנקפורט, הכל וורוד

במועדון בפרנקפורט, הכל וורוד

היה ממש כיף הנה וידאו מההופעה בפרנקפורט שהיה לי את הכבוד לנגן עם הסקסופוניסט טוביאס רוגר.

Jewish Monkeys – Luba from Jewish Monkeys on Vimeo.

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

איך התחמקתי מפרוייקט ב Headstart, מה זה גרם ועוד זכרונות ילדות.

אז ככה: היה לי חלום (ועודני חולם אותו). לנגן ג'אז, להכיר את השפה, הסגנון, האנשים, התחושות. להלחין מוסיקה, להפגש, לנגן, להופיע ובסוף, גם להקליט אלבום. הלכתי ללמוד מוסיקה במקומות הטובים ביותר שיכולתי, התאמנתי שעות, האזנתי למוסיקה בלי סוף. כתבתי מוסיקה, לעיתים ההשראה באה ברגע אחד, לעיתים הייתי צריך לחפש אותה מתחת לאדמה (תרתי משמע) ולהשאיר מנגינה בלי המשך במשך כמה שבועות ולנסות למצוא לה עוד חלק שיתאים.

אחר כך, הכרתי נגנים, ביקשתי מהם שיבואו לנגן איתי (כי הייתי סטודנט ולא היה לי כסף לשלם לחזרות, שזה אחד מהדברים הכי יפים שאפשר לעשות למוסיקאי, לשלם לו כשהוא בא לחזרות…) אז ביקשתי טובות (כן, אני בטח היחיד בעולם ששונא לבקש טובות, כולם נורא אוהבים את זה אבל אני שונא- מה לעשות?) והמוסיקאים הנהדרים נעתרו לבקשתי ובאו, ותרמו מזמנם היקר, מכשרונם העצום, ממזגם הטוב וממקצועיותם האינסופית וניגנו איתי.
לפני החזרה הראשונה שלנו, אי אז ב-2009, הרגשתי שאין לי מספיק חומר לחזרה אחת של שלוש שעות.
בערב לפני, ישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לכתוב קטע חדש.
הרגשתי כמו משוגע. הייתה לי תחושה שאני מצטרף לחבורה מופלאה של אנשים, שכותבים מוסיקה כי הם צריכים לכתוב מוסיקה. יש לי סיבה לכתוב מוסיקה, אני עושה פרוייקט ועכשיו צריך עוד קטע ואני צריך לכתוב את המוסיקה שלי. זה היה נפלא ומטלטל בו זמנית.
מצד אחד, יש לאדם בתקופה המודרנית כל כך הרבה לעשות בכל רגע ואיך בכלל אני מרשה לעצמי להלחין (ומי יאזין לזה?) ומצד שני, הנה, ללא תרועות, ללא טקסים וללא תארים, אני יושב ומגשים את העצמי האמנותי שלי. מאסלו, טיפסתי לראש הפירמידה שלך ואני עדיין רעב!!!!
אז כתבתי את הקטע שרציתי, ככה בלי הזמנה, זה היה נהדר!
(זה הקטע, נגנו אותו והמשיכו לקרוא)
ונפגשנו וניגנו והופענו והיה מרגש.

עכשיו, השלב הבא. מה עושים?
דיסק- להקליט את המוסיקה על חתיכת פלסטיק כדי שיהיה אפשר להעביר אותה לאנשים שיאזינו באוטו (איפה עוד מאזינים לדיסק?) זה יותר סוג של בירוקרטיה של מוסיקאים בימינו מאשר צורך. (וכן, יש הרבה שכבר לא מדפיסים דיסקים ומי צריך את זה וכולם בכלל מתעשרים רק מהאזנות של המוסיקה שלהם ביוטיוב). אבל אני, כיליד 77, הייתי שם כשהתקליטים היו הדבר הכי טוב (רגע לפני שהקסטות הארורות השתלטו על העולם), ואחר כך, מגפת הקסטות (כמה איכות גרועה יכולה להשמר בפלסטיק אחד. ליומולדת 8 ביקשתי ווקמן ואחי קנה לי ווקמן עם איקולייזר גראפי- שלושה פיידרים: בס, מיד והיי ואני שיחקתי עם זה כמו שילדים אחרים שיחקו בכדורגל, הייתי הולך לבי"ס עם הווקמן ומאזין לפינק פלויד, באמת!).
ואז, בגיל העשרה, הגיעה הטכנולוגיה העילית, פסגת השאיפה האנושית, חתיכת הפלסטיק הכסופה שנכנסה למכשיר עם עיינית הלייזר והשמיעה מוסיקה באיכות מדהימה (לא הבנתי כל כך את ההבדל באיכות אז ובצדק, המאסטרינג של הדיסקים היה נורא בהתחלה והיו המון רעשים ותדירויות גבוהות שהפכו את ההאזנה לקשה, הנגנים הניידים היו כל כך רגישים שאסור היה להתעטש לידם כדי לֿשלא יקפצו).
אז בתור מישהו שגדל עמוק בתקופה שהמדיה של המוסיקה היתה חשובה לפחות כמו המוסיקה עצמה וזאת היתה ההוכחה שבאמת עשית משהו, הייתי חייב לעצמי פעם אחת בחיים להדפיס את הפלסטיק הארור.

אז איך עושים את זה?
אני אישית הכרתי דרך אחת. לעבוד.
עבדתי (ואני עדיין עובד) בהוראת מוסיקה, בנגינה בהופעות, תיאטרון, אירועים פרטיים (כן, אני עושה גם חתונות), עיבוד מוסיקלי וכל מה שקשור בדברים שאני יודע ואוהב. לפני כן הייתי מאבטח, מלצר, סלקטור, מוכרן, חקלאי והרשימה כל כך ארוכה שאפילו אני מתקשה לזכור.
אחר כך גיליתי את הדרך השניה: לבקש תמיכה.
ביקשתי תמיכה משני מוסדות מרכזיים וקיבלתי, אחד היה מנהל תרבות (תודה רבה!) שהעריכו את המוסיקה שלנו ותמכו בנו בנדיבות והשני הוא אקו"ם (תודה רבה מאד) שדואגים לעזור לנו המלחינים להמשיך לעשות את המוסיקה.
ככה אספתי את הסכום שהצטבר בסוף למשהו בסדר גודל של מכונית משפחתית קטנה והיום מכיל בתוכו חלק מהאישיות האמנותית שלי.
שמעתי על פרוייקטים כמו הדסטארט (מכירת הדיסק או המוסיקה להמונים לפני ההפצה בפועל, בתנאי שמספיק אנשים ירכשו אותו), אבל זה היה נראה לי כמו משהו שאני לא יודע איך להתעסק איתו, לא הכרתי את הדרך, ההתעסקות נראתה לי באותו הרגע מאד בעייתית, אז העדפתי לא לעשות את זה.
אז עכשיו, אני רוצה לעשות הפוך (נקרא לזה Feetstart? או Headend?).

חברים, יש לי מוסיקה, כתבתנו, עיבדנו, הלחנו, ניגנו, הקלטנו, מיקססנו, מיסטארנו, עיצבנו, שילמנו, הדפסנו.
זה הכל זמין ומוכן. אז מה אם זה לא תלוי בהצלחה או בכישלון של הפרוייקט בהדסטארט?
עדיין זאת מוסיקה כיפית ומעניינת ונעימה.

מי שרוצה מוזמן לרכוש דרכי (arnondb@gmail.com) את הדיסק ב-50 ש"ח כולל הקדשה אישית, או להוריד את המוסיקה בבנדקמפ (למעט הקטע הראשון בדיסק, שהוא של ויין שורטר ואין לי את הזכויות בשבילו בבנדקמפ, בשביל ההקלטה וההפצה בכמות הדיסקים, העברתי לו את התמלוגים…)
מי שרוצה שיעורי טרומבון פרטיים, הופעה פרטית, הופעה פומבית ועוד, מוזמנים פשוט להגיד 🙂
בואו, תתמכו בפרויקט של האליגטורים, אפילו שכבר הקלטנו והוצאנו אותו. זה נקרא Feetstart

תודה:)

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | להגיב

קזבלן

השיר "כבוד" (למי למי יש יותר כבוד) מתוך המחזמר קזבלן, מנקודת המבט והשמע של הטרומבון:

לפני כשנה, חברתי היקרה והטרומבוניסטית המדהימה לואיזה סלומון (איתה ניגנתי בסקציה כמה פעמים בשבוע במשך כ-7 שנים בתזמורת מארש דונדורמה), שאלה אותי אם אני ארצה להיות המחליף שלה מידי פעם במחזמר ״קזבלן״ בהפקה של תאטרון הקאמרי בו היא טרומבוניסטית ראשית.
ברור שקפצתי על המציאה.

הפעם האחרונה שניגנתי במחזמר הייתה כשהייתי סטודנט באקדמיה, זאת הייתה הפקה של בית ספר ״ניסן נתיב״ של סוף שנה ג׳ במחזמר ״דבר מצחיק קרה בדרך אל הפורום״ של סטיבן זונדהיים המדהים. אז היינו ״תזמורת״ של ארבעה אנשים.

הפעם, זה שונה במעט. התזמורת כוללת 8 נגנים. למרבה ההפתעה, אנחנו לא יושבים על הבמה או באולם בכלל, אלא נמצאים בחדר נפרד והצליל עובר דרך מערכת ההגברה אל האולם. יש בזה הרבה חסרונות (זכור לי במיוחד שבהפקה הקודמת, היו כמה שחקנים וכמה רגעים שהיו מצחיקים אותי במיוחד. כל כך צחקתי שבהצגות האחרונות, שמתי לב שברגעים האלה, הם מסתכלים עלי, לראות אותי צוחק). ברור לי שכל מי שאני מספר לו את האמת הזאת, ממש מופתע ומתחיל לתהות, למה בכלל צריך תזמורת אם כך? באמת שאלה טובה. אז אנחנו יושבים לנו בחדר שלנו, מאזינים להצגה במוניטורים שלנו, ומנגנים את השירים. היתרונות הם שאנחנו יכולים לבוא לבושים בפיג׳מות ואם לא כך, לפחות בבגדים נוחים ולא מחויטים, אפשר לקרוא או ללכת לשירותים בין הקטעים, אפשר לכתוב פוסט בבלוג (כמו מה שאני עושה עכשיו בזמן ההצגה), אפשר לפטפט או להתעדכן בפייסבוק ובעצם כל מה שמתאפשר במרווחי זמן קצרים יחסית. תכל׳ס, כמה שזה נשמע דבילי בהתחלה, זה ממש נוח לא להיות מול הקהל. קצת כמו לשבת במשרד ולפתוח את האקסל רק כשהבוס מגיע, וגם יודעים בדיוק מתי הבוס בא…
איך יודעים? אחרי כל החזרות יש לנו סימונים ברורים ומוסכמים למתי מתחילים כל שיר.
הנה וידאו להמחשה של איך החדר נראה רוב הזמן:

ברקע שומעים את המונולוג של מושיקו הדמות מהמחזמר. הוא מהדהד מתוך כל המוניטורים בחדר…

אז אני פה, מקשיב להצגה כמו תסכית רדיו. יש פה מסכי טלוויזיה, שמראים את ההצגה למעלה. המסכים האלה פונים אל המנצח/פסנתרן שלנו וגם אני פונה אליו, ככה שהמסך מעלי ואף פעם בעצם לא ראיתי את ההצגה…

כששומעים את התסכית הזה 30 פעם, (או 300), מגלים את כל החורים בטקסט (ויש המון), מפתחים חיבה או סלידה לקולות מסויימים (שחקנים חסרי פנים מבחינתי), מספרים המון בדיחות על כולם ועל הכל ועושים את כל השטויות שהכלים מאפשרים לנו, סוג של קייטנה.
לשמחתי, הצוות בתזמורת באמת טוב, גם מוסיקאים מצויינים וגם אנשים טובים ואני מאד שמח להחליף שם מידי פעם.

לפני ההצגה, בחדר האמנים (זה נקרא ״כיכר הקאמרי״, רחבה גדולה בתוך הבניין, בצד של השחקנים ועובדי התאטרון), יש כריזה בה מודיעים לנו כל מיני דברים, כמו בסופר. אפילו בשירותים, יש רמקול שבו שומעים את מהלך ההצגה, למקרה שיש שחקן שרץ לשירותים, שיוכל לחזור בזמן לבמה להגיד את השורה שלו.

תפקיד הטרומבון במחזות זמר, הוא מגוון ומעניין. כמובן שהרבה מהחלקים הקומיים שמורים לטרומבון, כל מיני אפקטים ועוד. כשצריך לפעמים מנגינה שניה או דגשים בכל מיני מקומות, הטרומבון מתחבא ונחלש לעיתים באמצעות עמעם וכשצריך נגינת קונטרה יפה ומעניינת נותנים לטרומבון לנגן פתוח ומלא.

בשיר "למי יש יותר כבוד" (הוידאו למעלה, בתחילת הפוסט, הסבירו לי שכשהדבר הראשון שרואים זה וידאו, הפוסט יותר מושך, אז שמתי…), הטרומבון מנגן בעיקר דגשים והצליל שלו יותר חריף וחלש על ידי העמעם מסוג Straight Mute

בשיר "יפו" שומעים את הטרומבון מנגן בצליל פתוח ומלא, לפעמים מנגינות המשלימות את המנגינה הראשית ולפעמים תפקיד קצבי והומוריסטי. לקראת הסוף (דקה 3:54), יש שימוש בצליל נמוך וארוך להגברת הדרמטיות של הרגע.

בשיר "שיר ערש" הטרומבון מנגן תפקיד ליווי ארוך ופשוט ו"מתחבא" בין כלי העץ (והסמפלר) באמצעות סורדינת Cup mute שמנמיכה את העצמה באופן משמעותי וכן הופכת אותו לפחות מזוהה עם הכלי.

יוסי בן נון המנצח, מעבד מוסיקלי ופסנתרן בתאטרון הקאמרי, הוא הרוח החיה בתזמורת. הוא נותן לנו את כל הסימונים, מנגן בפסנתר ומספר לנו אנקדוטות מנסיונו המוסיקלי. ראיינתי אותו.

זה הריאיון הראשון בבלוג. שאלתי אותו שאלה אחת שהייתה מאד חשובה לי, והוא ענה תשובה מפתיעה ביותר. כנסו, כנסו.

0 Total Views 0 Views Today

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , | להגיב

הג'ואיש מונקיז

JEWISH_MONKEYS_three_songs_three_cities_ Cyril Tuschi on Vimeo
למעלה יש וידאו מסיבוב ההופעות האחרון שלנו בגרמניה ואוסטריה. משום שהיה לי בדיוק סיבוב הופעות עם קאטרין ראסל באותו הזמן, נאלצתי לשלוח לחו"ל לחלק מההופעות את חברי יונתן וולצ'וק הטרומבוניסט הגדול.

לפני עשור בערך, כשגרתי בדרום תל אביב (איזור מעניין), הצטרפתי ללהקת רוק מתקדם שנקראה Chamber. הלהקה הייתה מגניבה מאד עם מוסיקה מיוחדת. היו לנו כמה הופעות במועדונים של תל אביב ואפילו חיממנו את להקת החברים של נטאשה באחת מהופעות האיחוד שלהם בפסטיבל בצפון. סיפור על ההופעה ההיא בהמשך.
את להקת צ'יימבר הוביל הזמר-גיטריסט-מלחין- משורר חיים כהן. חיים הביא את כל הנגנים, הכיר בינינו וניהל את הלהקה. לימים, קרה מה שקורה להרבה להקות, הלהקה התפרקה וכל אחד יצא לדרכו עם החוויות שנשארו איתו. מאז, הקשר ביני לבין חיים כמעט התנתק. (פעם, הוא מסר לי ד"ש בצורה מאד מוזרה דרך מפיקה של תכנית טלויזיה שחיפשה כשרונות לתכנית "שקר כלשהו נולד" וחיים אמר לה שאולי אהיה מוכן להשתתף בתכנית ושדרך אגב, כשהיא מוצאת אותי, שתמסור ד"ש ותבקש שאתקשר כי המספר שלי אבד לו… אז התקשרתי אליו אחרי שסירבתי בנימוס לתכנית ומאז עברו בערך עוד 3 שנים עד ששוחחנו שוב).

מימין לשמאל: בגנו, רוני, גאל, חיים למעלה, יוסי על הספה, אני, יולי והנרי משמאל

מימין לשמאל: בגנו, רוני, גאל, חיים למעלה, יוסי על הספה, אני, יולי והנרי משמאל

 

לפני כשנה וחצי, הוא התקשר (המפיקה העבירה לו את המספר כנראה, להכל יש סיבה…) והציע לי להצטרף ללהקה שהוא חבר בה. אני הייתי בטוח לגמרי שימי הרוק'נרול שלי הרחק מאחורי. ההסבר שלו על המוסיקה של הלהקה היה פתלתל ביותר, משהו כמו: מוסיקה יהודית עם רוק, פאנק, קצת קלזמר ויידיש ועוד…
הייתי סקרן והלכתי לנסות. הגעתי למקלט שבו התכנס ההרכב ופגשתי את החבורה, גברים ישראלים, עולים ותיקים וצברים בין גילאי 35-50 שכנראה שאין להם משהו יותר טוב לעשות מרעש במקלט בגבעתיים. מה אני אגיד, היה בלגן. כולם הבטיחו ש"בגנו" (כן זה השם שלו ועוד עליו בהמשך) צריך לבוא והוא יסדר את הכל. עשינו עוד בלגן ורעש ואז בגנו באמת הגיע והתחיל באמת לסדר הכל.
במרץ השנה, (בערך שנה אחרי שהגעתי לחזרה הראשונה) היינו בסיבוב ההופעות הראשון שלנו באירופה (בגרמניה) היה תענוג! ניגנו בפני אולמות מלאים והמוסיקה היתה כיפית, מרעננת, חדשה-ישנה מלאת שמחת חיים והומור עם רגעי עצב, כמו החיים עצמם.
כמובן שהופענו ועודנו מופיעים בארץ, במועדונים התל אביביים הכיפיים, רדיו איפיג'יבי, הפסאז' ורוטשילד 12 ונראה איפה עוד.
אחד הדברים היפים הוא שאחרי שנה וחצי של חזרה בשבוע לפחות, עשרות הופעות וטור בחו"ל, אני עדיין לא יודע להגדיר את הסגנון שלנו, וזה נפלא. זה קצת דומה למוסיקה יהודית עם שורשים ורגעים של סגנון רומני-צועני והשפעה חזקה של הרוק האמריקני, לפעמים זה גם פאנק בריטי ואפילו דאנס וטיפ טיפ טיפה ג'אז וסווינג (אני לא יכול להמנע) העיקר הוא שההופעות זורמות ואנחנו נהנים מכל רגע. נראה לי שגם הקהל. בקרוב, אינשאללה, נצא לעוד סיבוב הופעות בחו"ל, ולפני כן עוד הופעה בארץ, למי שמעוניין (אני מפרסם את כל ההופעות פה באתר, למי שרוצה לדעת על העתיד שלי. במקרה ההופעה הזאת תהיה ברוטשילד 12 ב2 בספטמבר, חינם ב22:00).
יש ללהקה גם דיסק ראשון וכיפי ומיוחד.

חברי ההרכב הם טיפוסים מעניינים ומיוחדים בעצמם:
יוסי רייך- שירה. ביום הוא: יזם, זמר, שחקן ואיש העולם הגדול, היפוכונדר, רב לשוני, פעיל חברתי ופרפורמר בחסד עליון. לאתר של יוסי.
גאל זיידנר- שירה. ביום הוא פסיכוטרפיסט ומטפל גם בקבוצות, מלמד גם פסיכולוגיה או משהו דומה, חובב קרב מגע, זמר מעולה, רוכב אופנוע כבד ובלונדיני. לאתר של גאל.
רוני בויקו- שירה. ביום הוא וטרינר ובעל מרפאה וטרינרית בהרצליה, מלחין, מעבד מוסיקלי ומוסיקאי כשרוני ביותר. לפייסבוק של המרפאה של ד"ר בויקו.
רן בגנו- אקורדיון והפקה מוסיקלית. ביום הוא מלחין ומפיק מוסיקלי עתיר פרסים, הלחין לדוגמה את המוסיקה של הסרט "אפס ביחסי אנוש" ועוד ועוד. רן הוא הבוס המוסיקלי של ההרכב ולפעמים אני לא מבין איך הוא מצליח, בתוך הבליל האנושי והמוסיקלי הזה למצוא את הרגליים והידיים ולהוציא את הגרובים האלה מהלהקה. לבנדקמפ של רן בגנו.
חיים כהן- גיטרה. ביום הוא ישן. בלילות שהוא לא איתנו, הוא מנגן בלהקת הגטו סווינגרס וגם דיג'יי במקומות הכי היפ בתל אביב. חיים הוא גם המנהל של הלהקה ולו עוד יותר קשה מלרן, כי הוא צריך להתמודד עם 7 גברים מבוגרים שמתנהגים רוב הזמן כמו ילדים בקייטנה בבריכה. חיים תמיד מצליח להביא משהו חדש ומעניין בנגינת הגיטרה שלו, כל פעם הוא יודע בדיוק מה למצוא כדי שיהיה נכון, מעניין וחדש. למייספייס של ההומסיקס, הלהקה של חיים.
יולי באום- בס חשמלי. יולי ביום הוא קבלן, לפני שיולי היה קבלן, היה לו מועדון בתל אביב, קריירה בתור בסיסט בניו יורק ובארץ וכל פעם אני מגלה עליו הפתעות חדשות. יולי הוא הרוח החיה של ההרכב תרתי משמע, גם בתור בסיסט יולי מחזיק מוסיקלית את ההרכב על הכתפיים וגם מניע את ההרכב קדימה לעוד אתגרים, ארצות, מועדונים והופעות. יולי באום באתר במה, כל מה שלא ידעתי עד היום 🙂
הנרי ורד- תופים. ביום הנרי מנגן תופים ובערב הנרי מנגן תופים וגם אחר הצהריים הנרי מנגן תופים. הנרי הוא אחד המתופפים הכי עסוקים שאני מכיר, בין הפקות גדולות לנגינה בהצגות של הקאמרי לאינסוף תלמידים שרוצים ללמוד אצלו, הנרי מוצא זמן לבלות איתנו ערבים ולילות בארץ ובחו"ל. לאתר המגניב מאד של הנרי.

זהו, עכשיו, אתם יודעים מי אלה הג'ואיש מונקיז, כדי להכיר אותנו, בואו להופעה. הנאה מובטחת 🙂

0 Total Views 0 Views Today

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , | להגיב

תודה

זה סוד שלא כולם יודעים, אבל טרומבון הוא בעיקרו, צינור עם פיה ופעמון. בעקבות כל השעות, הימים, השנים ועכשיו גם העשורים שביליתי במחציתם של טרומבונים, יצא לי הרבה להרהר במערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין הנגן והצינור הזה.
בסופו של דבר (או אולי בתחילתו?) אני מחבר את הטרומבון אל קנה הנשימה שלי ומאותו הרגע, אנחנו אחד, נושמים את אותו האויר ומשתמשים בו, כל אחד למטרותיו, אני כדי לחמצן את הדם והוא כדי להרטיט את האויר. כשמנגנים בטרומבון, אי אפשר לעשות עוד הרבה דברים: אי אפשר לחייך למישהו אחר, לנופף למישהו ביד, לדבר או לשיר, אי אפשר לאכול או לשתות, בקיצור, כשמנגנים בטרומבון, צריכים להיות ממוקדים בדבר אחד כדי שזה יצליח, לנגן בטרומבון. זה לא כלי שמנגנים בו כבדרך אגב, או שאפשר "להחביא" בין כלים אחרים בתזמורת, זה כלי עם נוכחות וצליל שלא ניתן להתעלם מהם.
לפני כשמונה שנים, רכשתי טרומבון, מסוג King דגם +3b , בעקבות המלצות ממביני עניין. ניגנתי בו שעות, ימים ושנים. היינו ביחד בכל העולם, היינו על מאות במות בהופעות, אירועים, חתונות, לימדנו שיעורים ביחד ומעבר להכל, היו את שעות האימונים. אינסוף שעות של אימונים מפרכים, תסכולים, הצלחות, רגעים של אושר עילאי ורגעים של שפל שאי אפשר לתאר במילים. את כל זה, חויתי באמצעות הטרומבון, הרטט של הפיה על הפה, הקור של המתכת באצבעות. זה סוג של חיבור עמוק שבו אנו לומדים להכיר אחד את השני, אני יודע בדיוק מתי ואיפה הוא טיפה מתקשה והוא יודע מתי אני מהסס וביחד לומדים לשפוך אור על המקומות החשוכים.
בעצם, בכל וידאו, בכל הופעה, הדבר הראשון שרואים זה את הטרומבון ואחר כך, מתחבא מאחוריו, עומד הנגן. אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
הטרומבון הנהדר שלי, עבר היום לידיים של תלמיד נפלא שלי, שאני מקוה שימשיך לנגן בו ולהנות ממנו עוד הרבה שנים.
אני מרגיש שהוא קיבל ביחד עם המתכת גם חלק מהנשמה שלי.

אז תודה לטרומבון שלי שהיה מעבר להכל, מורה נהדר , בן לוויה מדהים, פסיכולוג, פסיכיאטר, כלי טייס וגשר לעולמות רחוקים.
תודה שהיית איתי במסע הזה עד היום 🙂



0 Total Views 0 Views Today

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

משוגע

 

טרומבון שילקה st130 ורוד שני "ליד פייפ" נוספים, פיית שיירס מוזהבת, פיית שילקה קטנה, חמישיית בקבוקוני שמן ימאהה, נרתיק של חברת bags

טרומבון שילקה st130 ורוד
שני "ליד פייפ" נוספים, פיית שיירס מוזהבת, פיית שילקה קטנה, חמישיית בקבוקוני שמן ימאהה, נרתיק של חברת bags

1. ההכרה:

כבר כמה שנים שאני רוצה לבחור כלי נגינה.
בתור נגן המבלה עם הכלי שלו כמה וכמה שעות בשבוע באינטימיות רבה, אני רוצה למצוא את הכלי שהכי יתאים לי, יהיה לי נוח ויתן בסופו של דבר את הצליל שאני מרגיש שהכי מבטא את רגשותיי והאישיות שלי. בפעם האחרונה שרכשתי כלי, זאת היתה פשוט הזמנה של כלי שהמליצו עליו בפורומים השונים. אין ספק שלרכוש כלי מבלי לבדוק אותו קודם זה גם סוג של טירוף. בכל אופן, נהניתי ממנו מאד וכבר כמה שנים טובות שאני מנגן בו.
בשנתיים האחרונות, הרגשתי שאני עובר עוד שינוי ושהטרומבון הנוכחי (king 3b+) אותו קניתי לפי ההמלצות והוא אכן כלי נהדר(!), כבר לא בדיוק מבטא את הרגשתי.
חזרתי לטרומבון הישן יותר (Bach 42 Stradivarius משנת ׳75) וניגנתי בו, אך הוא, למרות היותו כלי מדהים, גם לא היה הדבר אליו פיללתי. אפילו הקלטתי איתו את הדיסק של האליגטורים ובכל זאת, הרגשתי שדרוש לי משהו אחר.

מה עושים? אני יודע כבר שאי אפשר להזמין כלי מחו״ל מבלי שאבדוק קודם. מצד שני, בשלוש החנויות הגדולות בארץ לכלי נגינה, יש מעט מאד (אם בכלל) מבחר של כלים מקצועיים מהסוג שאני רוצה (ולא לדבר בכלל על מבחר פיות). האופציה המתבקשת היא פשוטה: לסוע למקום שבו יש מבחר… פשוט להבנה ופחות פשוט לביצוע.
בבית, התחלתי להפריח משפטים לאפרת ש״אני רוצה לסוע לאירופה לבדוק טרומבונים….״ אפרת כמובן פירגנה בטירוף ׳סע, תהנה!׳ אך עם זאת, כשחשבתי על זה ביני לבין עצמי, עדיין הרגשתי שאני משוגע; לסוע במיוחד לקנות טרומבון? מי מסתובב בבית וממלמל לעצמו על נסיעות הזויות למקומות רחוקים למטרות מסובכות? המשך העלילה מפתיע ומיוחד.

פרייבורג בערב

פרייבורג בערב

2. הנסיעה:
אז חשבתי וחשבתי, איך אגיע וגם לאן אגיע על מנת לבדוק את הכלים?
פתאום, צצה ההזדמנות. להקת הג׳ואיש מונקיז המגניבה יוצאת לסיבוב הופעות בגרמניה ואוסטריה. נהדר!
שמעתי כמובן אגדות ושמועות על חנויות מדיהמות עם מבחר גדול ויחס חם. אנשים שחזרו משם יכלו לספר רק חצאי סיפורים שנשמעו לא אמיתיים על כמות הכלים, הנינוחות של המוכרים הדיוק והאמינות של העסקאות. אנשים מטורפים, שחזרו מאירופה עם רעיונות משוגעים…
מסתבר שבאינטרנט יש ייצוג לשתי חנויות מוסיקה גדולות בגרמניה: ׳טוהמן׳ ו-׳מוזיק ברטרם׳. מייד שלחתי אימייל לכל אחת מהחנויות עם בירור לגבי הכלים בהם אני מעוניין והתאריכים בהם אני מתעתד להגיע… מחנות ׳טוהמן׳ לא שמעתי עד היום אבל מוזיק ברטרם חזרו אלי כעבור הסופשבוע עם מידע מדויק לגבי הכלים שיש להם ועוד כמה והעובדה שישמחו שאבוא אליהם!

הנה תמונה מחנות שיש בה מבחר כלים- ברטרם מוזיק

הנה תמונה מחנות שיש בה מבחר כלים- ברטרם מוזיק

אחרי סיבוב ההופעות הנהדר עם קאטרין ראסל, חזרתי הביתה בלילה ולפנות בוקר יצאתי לנמל התעופה, לעלות על טיסה לאירופה.
פגשתי את הג׳ואיש מנקיז בוינה ואחרי סיבוב קצר בבירה האוסטרית, קצת בירה מקומית והרבה איורים של מוצארט, הופענו במקום מגניב ביותר. פוסט על ההופעה הזאת טיפה יותר מאוחר. למחרת בבוקר, התחלתי את הדרך לפרייבורג. עיר בגרמניה הקרובה לגבול עם צרפת ושווייץ, מקום המוקף ביער השחור.
טיסה פנימית בין אוסטריה לגרמניה ראויה לא רק לפוסט משלה, אלא אולי לחוברת שלמה של רשמים ולקחים. קצרה היריעה מלתאר את הסדר, השקט, הנועם והדיוק ששורר לפני, אחרי ובמהלך הטיסה. הקולות היחידים ששמעתי (וזה בלי האטמים) פרט לרעש המנוע שגם היה שקט, היה צחוק של כמה מהנוסעים. האינטרנט האלחוטי בנמל התעופה היה המהיר ביותר שנתקלתי בו. פשוט לא יאמן.
אחר כך, כ-4 שעות נסיעה ברכבות שונות. זמן החלפה היה בין 2 דקות ל-13 דקות ונחשו מה? אפילו לנוסע כמוני, שלא מכיר את הרציפים ולא מתמצא בשפה, זה הספיק בדיוק!
הגעתי לפרייבורג. הנחתי את החפצים במלון ושמתי פעמיי לחנות.

בדרך למוזיק ברטרם בפרייבורג

ינס ממוזיק ברטרם

המוכר ינס, שעזר לי מאד בברטרם מוזיק

3. החנות:
מצאתי את המקום בלי הרבה בעיות. מרכז העיר פרייבורג יפה מאד, מטופח, עתיק וקטן. שם נמצאת כנראה כל הפעילות העירונית.
נכנסתי ואחרי שלום שלום, כשהסברתי מי אני, הפנים של המוכר אורו והוא אמר ׳כן, אני יודע, מחכים לך׳ (מה לעזאזל קורה פה? למה רק בגילי המופלג אני זוכה ליחס הזה? איפה הייתם כל החיים שלי? אני מחכה לכם מאז שהשתחררתי מהצבא!).
הובילו אותי למחלקת כלי הנשיפה ממתכת ושם, על 4 סטנדים המתינו 4 טרומבונים high end המיועדים לג׳אז. ינס, מוכר צעיר וחביב הלך והביא עוד אחד… משום ששיערתי שארכוש טרומבון בנסיעה, ביקשתי מחברי הג׳ואיש מונקיז להחזיר את הטרומבון שלי לארץ, סה״כ בנאדם רוצה לדאוג לכלי אחד במהלך כל הטיסות.

לכן, הפיה שלי לא היתה איתי. ינס הלך והביא לבקשתי פיה הדומה במידה לפיה שלי
(עד היום זאת היתה פיית Bach 6.5A/L) והוא הביא פיה זהובה מתוצרת shires משהו עם מראה חיצוני שונה במעט.

4. הבחירה:
לקחתי את הטרומבון הראשון, מתוצרת getzen, הרכבתי את הפיה ונשפתי.
וואו! איזה סאונד! תענוג! המגע של הפיה על הפה, הרטט של האויר העובר בכלי. צמרמורת קלה של הנאה עברה בי. ״הטרומבון הזה טוב״ חשבתי לעצמי.
אחרי שניגנתי סולם ואיזה מנגינה קטנה שאני אוהב (you don't know what love is) והקלטה של הנגינה, עברתי לטרומבון ה schilke הצהבהב שהמתין לי. ( עם אותה הפיה כמובן).
הסאונד היה מעט יותר מרוכז, הטרומבון מעט יותר כבד והתגובה טיפה פחות מהירה מהגצן, בסה״כ הוא טרומבון טוב ויותר יציב.
אחרי השילקה הזה, עברתי לשילקה הורוד שעמד על הסטנד ליד. אותו הדגם, אבל עם פעמון בצבע ורדרד וסלייד ממתכת צהובה (בניגוד לקודם שהסלייד שלו ממתכת כסופה).
הצליל היה חם ועוטף, מדויק ורך. מעט קשה יותר לתימרון מהשניים הקודמים אבל כשהמתכת זזה (ויש הרבה מתכת בכלי הזה), האויר רועד. ניסיתי אותו עוד קצת. הנמוכים שלו היו מאד משכנעים.
אחריו עברתי לטרומבון shires, בדגם שתוכנן במיוחד לנגן המדהים מייקל דייויס.
הכלי קליל מאד, חסר כל התנגדות ונוח ביותר לתימרון, כמו מטוס פעלולים. עם זאת הצליל היה מעט שטוח וחסר צבע.
אחרון חביב, היה טרומבון הrath הדגם הזה מאד הזכיר לי את הקינג שאני מנגן בו כבר 8 שנים. זה פחות מה שחיפשתי.

גן עדן לנגני הטרומבון!

גן עדן לנגני הטרומבון!
משמאל לימין: Getzen, Schilke Yellow, Schilke Rose, Shires- Michael Davis

אחרי כל הניסויים, חזרתי עם ההקלטות למלון. לבחון שוב את הצלילים והרשמים שלי מהכלים.
הופתעתי לגלות שהשילקה הוורוד התחבב עליי במיוחד ואפילו גם המייקל דייויס (בינינו, מי לא רוצה מכונית ספורט?).

למחרת בבוקר, אחרי ששוב הייתי בשוק מזה שני באמת עושה את זה, שנסעתי את כל המרחק, למדינה זרה בשביל לבחור טרומבון ולהתקרב בעוד צעד קטן לאמת המוסיקלית של וזה לא איזה חלום מוזר, חזרתי לחנות, להמשך המחקר.
ניגנתי שוב על השילקה הוורוד והצהוב וגם המייקל דייויס והבנתי שהדיוק, היציבות, החום והעושר של הצליל של השילקה הוורוד הם מה שאני מחפש. מין איזון עדין בין צליל מלא ומרגש ויכולת תמרון ומנעד רחבים ונוחים.
עד היום, שני הטרומבונים שניגנתי עליהם, היו בקצוות הסקאלה מבחינתי, הבאך בעושר הצלילי והקינג בקלות הנגינה. השילקה משלב בין שניהם ומוסיף גם משהו שלישי, סוג של חדות וחום, בדיוק מה שאני רוצה.
כמובן שהפיה שיונס נתן לי לנסות נשארה איתי. כשהגענו לשלב המחיר, הבנתי שהיא מצופה זהב (!?) (מסתבר שזה נשמע מפוצץ הרבה יותר ממה שזה באמת). הפיה מקנה עומק ועושר לצליל. וכן רכשתי עוד פייה קטנה (לא מוזהבת, אפשר להרגע), של חברת שילקה גם כן, הנותנת יותר פאנץ׳ ומהירות לנגינה.
הדבר הכי דומה לחוויה הזאת הוא ללכת ללונה פארק ולעלות על כל המתקנים ואחר כך גם לזכות בפרס הכי שווה.
יכולתי גם לבחור את הנרתיק שאני רוצה לטרומבון, בתמורה לנרתיק המקורי שהטרומבון מגיע איתו. בחרתי בנרתיק של חברה ספרדית שנקראת בשם המקורי bags. זה נרתיק קטן, קשיח וקשוח וגם קל משקל ביותר (ואפילו יפה).
גיליתי גם שמן לטרומבון של חברת ימאהה שלא הכרתי לפני כן, שעושה פלאים לסלייד.

5. סיכום:
הייתה חוויה מדהימה ומעניינת. בחנות קיבלתי יחס מדהים ומקצועי ביותר. היה ממש כיף לעשות את כל המסע המופלא הזה. אני ממליץ בחום לכל הנגנים למיניהם, לתכנן נסיעה לחנות, לקחת את הזמן ולבחור. לבחור ולהחליט, מבין האופציות, התחושות, הצלילים והמרקמים, מבצבצת האמת הפנימית של כל אחד שמושכת אותו לכיוון מסויים בחיים ובמוזיקה.
נכון שלא חייבים לסוע לפרייבורג כדי לבחור כלי, יש כלים שיש להם מבחר בארץ, אבל כן חייבים להשקיע את המאמץ והזמן (והרבה פעמים למצוא את התקציב, אולי על ידי מכירת כלים אחרים). ולעשות עוד צעד בכיוון של האמת.
מי שכן מגיע לפרייבורג או רוצה באמת שתהיה לו בחירה, יחס טוב, מחיר הוגן (וברור מראש!) ועוד הפתעות קטנות, מוזמן מאד למוזיק ברטרם. אין ספק שהאתר שלהם יכול להיות יותר נוח, אבל השירות לא…
זהו, עד כאן הסיפור שלי. אני מאד רוצה לשמוע את התגובות שלכם, רעיונות, שאלות וכו׳
את הטרומבון החדש אפשר לשמוע בהופעות שלי, המפורטות בלוח ההופעות. (בהקלטות כרגע אלה כמובן הכלים הקודמים).
ומי שמעוניין באחד מהכלים האחרים שלי, מוזמן ליצור קשר.
להתראות.
ארנון 🙂

עוד רחוב בעיר העתיקה בפרייבורג

עוד רחוב בעיר העתיקה בפרייבורג

עוד מבחר בברטרם מוזיק

עוד מבחר בברטרם מוזיק


0 Total Views 0 Views Today

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

פונט מוסיקלי

הקדמה: הפרויקט המתואר בפוסט הוא חלק מפרויקט גדול יותר של סטודיו נפלא לטיפוגרפיה הנקרא "אאא". הם בגדול חבורה מקסימה של אנשים העוסקים ביצירת פונטים כתובים (למחשב) בשפה העברית. מגניב, מעולה ומאד יצירתי. יש להם פרויקט הנקרא "יום עבודה" ובו הם מציעים לאנשים מהתחום (כן, מהתחום, אז איך אני הגעתי לשם?) להקדיש יום עבודה וליצור רעיון לפונט חדש בעברית. מכיון שאפרת, זוגתי היא מהתחום ויש לה ראש פתוח ומלא רעיונות מדהימים, היא הציעה לי לייצר פונט מוסיקלי עברי. הקרדיט על העבודה מתחלק בין אאא המקסימים ואפרת המדהימה שבראשה בעצם הרעיון שמשהו כזה יכול לקרות, עלה.
תודה לשניכם!!! והנה הפוסט, כמו שקרה באמת, אחרי ששיכתבתי אותו:

"מה פתאום פונט מוסיקלי? אין כזה דבר! את יודעת כמה העולמות האלה שונים?" שאלתי את אפרת, שהציעה לי לעשות את הפרויקט לאאא

וככל שהכחשתי יותר והתבשלתי בתוך עצמי – כך הבנתי שאני בעצם מאוד רוצה לנסות לעשות את הפרויקט הזה.  מה זה פונט בעיני, מה זאת מוסיקה ובמה בעצם השפה המוסיקלית כל כך שונה מהכתיב:
אות היא סימן מוסכם קטן ביותר שכשלעצמו יש לה משמעויות רבות ואינדיבידואליות מאד לכל קורא כשהיא חוברת לאותיות נוספות ויוצרת טקסט.
הפונט, להבנתי – זה הסגנון של האותיות, האפיון הגרפי שלהן, ולכל סגנון כזה יש משמעויות עמוקות מאד ושונות מאד בתפישה שלנו את הטקסט הכתוב.
האותיות עצמן והכתב עצמו, הן לא הרעיונות והרגשות שעוברים בטקסט, הן רק ייצוג שלו שהקוראים צריכים לפענח במוח לאחר הקריאה.
אחת ההגדרות החביבות עלי לגבי מוסיקה היא: “ארגון של צלילים הנועד להעביר חויה". גם במוסיקה אנחנו מארגנים משהו,אולם במוסיקה אנו מעבירים את כל החויה למאזין, בבת אחת, תוך שילוב של הצלילים וארגונם. גם כאן, התו לבדו הנו חסר משמעות כשהוא נטול קונטקסט.

האם הצלילים לבדם כבודדים מקבילים לאותיות? (אם כן, למה ההקבלה הזאת לא ברורה?).

השפה הכתובה, אם כן, היא הצפנה של הרעיונות בתוך האותיות והמילים והעברתה לקורא והמוסיקה לעומתה היא העברת החויות באופן ישיר, לא מוצפן ומאד חוויתי.
כמו כן, המוסיקה קורית במימד הזמן והכתיב קורה במימד המרחב– שני פרמטרים שנפגשים במקומות בודדים ביותר ביקום (חורים שחורים, אם הבנתי נכון).
שני אמצעי התקשורת שונים בתכלית ומיועדים למטרות שונות בתכלית. אז איך מפגישים בין הקצוות?

אז מה בעצם כן דומה?מה ניסיתי לעשות?

מה שהכי מקביל בין שני העולמות הוא חוית הקורא/מאזין או כותב/יוצר. כל האירועים האלה מתרחשים במוח האנושי ועוברים עיבוד בתוך הראש שלנו, שם גם הכתיבה והקריאה מתרחשות בזמן וגם החויות המוסיקליות מיתרגמות לשפת דיבור.
ניסיתי לתאר את תהליך הכתיבה, את משיכות העט על הדף, או לחלופין, את תנועות העיניים המהירה כשאנחנו מביטים בכתב. רציתי לייצר חלקים קטנטנים של מוסיקה שלכל אחד צורה וסאונד משלו שמתארים במשהו קטן את האות אותה הם מייצגים.

מה לקחתי בחשבון? אילו החלטות החלטתי בדרך?

בהתחלה זה היה ממש קשה, רק הצליל הבודד מורכב מכל כך הרבה גורמים שונים ששינוי בכל אחד מהם משנה אותו כל כך שהיה לי קשה להחליט במה להתמקד, ובוודאי שהמוסיקה עצמה מורכבת מעוד הרבה יותר גורמים מצליל בודד. הנה חלק מהגורמים המרכיבים את הצליל:

א. attack, איך הצליל מתחיל (בדומה לעיצורים בשפה), האם הוא ברור ומודגש או מעורפל, איזה אופי יש לתחילת הצליל?
ב. מה הכיווניות שלו? האם עולה או יורד?
ג. מה המשך שלו? קצר או ארוך?
ד. ה"דינמיקה" שלו, האם הוא מתגבר, נחלש או נשאר באותה העצמה?
ה. מהי "מעטפת הצליל" שלו (מושג מעולם הסאונד), האם הוא צליל של קול אנושי? כלי נגינה? מחשב? האם יש שינויים באופי שלו במהלך ההשמעה (כמו השינוי בצליל "wha wha” שבו הגובה והעצמה לא משתנים, אבל הגוון משתנה).

ועוד ועוד רק בצליל עצמו. במוסיקה צריך להחליט:
א. כמה צלילים יהיו?
ב. מה הסאונד ה"סופי" של כל אות?
ג. מה ה”גוון המוסיקלי״ שיהיה לכל אות?
ועוד ועוד החלטות. מכיון שהיה כל כך הרבה להחליט ו"רק" יום אחד לעבוד, החלטתי להשתמש בסאונד של הכלי שבו אני שולט הכי טוב, הטרומבון. זה יהיה ה"עט" שלי, איתו אני אייצר את האותיות שלי.
בנוסף, החלטתי שלכל אות בסאונד הסופי, יהיה סוג של אקורד, הלקוח מהמוסיקה המערבית, איזשהו מצלול שירמז במשהו על התפקיד של האות בשפה העברית.

א' למשל יוצרת אקורד יחסית נעים היכול לשמש כאקורד פתיחה למשהו (כמו התפקיד של האות בהרבה מלים) או כאקורד שניתן לשהות עליו בנינוחות.

ו' למשל, יוצרת אקורד מתוח יחסית, המצפה להמשך, במקביל לתפקידה בשפה כאות המסמלת תנועה, אשר נותנת משמעות לאותיות שמלפניה והצליל שלה כשלעצמו הוא נשיפת אויר מודגשת )בניגוד לעיצורים עליהם אנחנו מתעכבים יותר(.


ה' גם היא נותנת תחושת מעבר.

ב' לדוגמה היא חזקה גם עם מצלול הנותן תחושה של "ישיבה" גם כמו תפקידה בשפה וגם במקביל לצורתה, עם קו ארוך בבסיס.

ן' (סופית), גם לה יש צליל ארוך היורד נמוך מאד )זאת אות "מוסיקלית" בהחלט( וכמובן המצלול שלה מאד מרמז על "סיום".

ישנן אותיות שהיה מאד קל "לנגן" כמו פ.

כמו כן התייחסתי לאופן כתיבת האותיות, כשכל צליל שנוסף מתאר קו נוסף באות, לפי הכיווניות שלו, מלמעלה למטה או הפוך, או אם הוא קו אופקי, זה צליל המתגבר. את כל הצלילים השארתי מהדהדים עד סוף ה"אות", כדי לרמוז על העובדה של היות האותיות במרחב והקוים נשארים גם לאחר הציור שלהם. הנה עוד כמה אותיות:





איך היה התהליך?

בשלב הראשון – חשבתי וחשבתי והתלבטתי ועשיתי רשימות וכתבתי רעיונות קצרים.
Contemplations
בשלב השני – התחלתי לכתוב אותיות ולברר מה תהליך הכתיבה שלהן, איזה קו הוא ראשון ולאיזה כיון ואיזה קו שני ולאיזה כיון.
Arrows

השלב השלישי, היה בישיבה ליד הפסנתר, לנסות לנגן את כל הצלילים ביחד, לחפש ולכון למצלול מסוים שיתן את התחושה  והתפקיד של האות (כמו שהסברתי קודם).

ציירתי את האות, לידה את החמשה וכתבתי על החמשה את התוים שאני רוצה שינוגנו לאות ואת הסדר שלהם.
Notes1
אחרי שהיו לי את כל הרעיונות והמוסיקה כתובים ובראש, ניגשתי לשלב הביצוע.

בשלב הרביעי – לקחתי את הטרומבון, מכשיר הקלטה ואת הסקיצות שעשיתי בתוים והתחלתי להקליט כל צליל בנפרד.

היו לי כ-50 קטעים קצרצרים של תו או שניים כל פעם. לפני כל תו, הסברתי לעצמי מה אני מנגן ולטובת איזו אות )א מורכבת מ-5 הקלטות שונות(.

השלב החמישי – היה עריכת הסאונד במחשב. העליתי את ההקלטות למחשב ובתכנת עריכה סידרתי אותן לפי הסדר שאני רוצה, גם איזנתי טיפה, אם היה משהו שצריך לצלצל יותר מאוחר או להתגבר או להיות יותר חלש, איזנתי את הווליום הסופי של הצלילים.

בשלב השישי – ציירתי את האותיות שוב לקול הצלילים ובדקתי את ההתאמה ביניהם.

וזהו, היו לי " אותיות מוסיקליות" מוכנות. לקחתי את האותיות והכנתי מהן מלים ויצרתי את המלים שתכננתי מההתחלה.
"אלון"
"אפרת"
"אהבה"
"טרומבון"
האם הצלחתי? האם למישהו יש רעיונות?

האם הצלחתי?

לא יודע, זה היה פרויקט מעניין שגרם לי לחשוב הרבה ולהשתמש בכל הידע והיכולת שצברתי בנושאים שונים ומגוונים והיה כיף לעבוד עליו. הוא גרם לי להסתכל מנקודת מבט חדשה על אותיות ועל כתב, ואני מקווה שהוא יגרום לאנשים להסתכל על האותיות מכיוון אחר.

 

0 Total Views 0 Views Today
פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

הדיסק החדש של האליגטורים הודפס!!!

הדיסק החדש של האליגטורים עיצוב אפרת דה בוטון

סוף סוף זה קרה לי, אחרי כל השנים של המחשבות, הציפייה, ההמתנה, הניסויים, האכזבות, כל כך הרבה זמן, יזע, כסף ומשאבים הושקעו והבוקר, נסעתי לבית הדפוס (דפוס רהב המצויין והצוות האדיב שלו), ובידיים רועדות פתחתי את הארגז והצאתי ממנו את חתיכת הפלסטיק שבתוכה ארוז המטען שלי.
כל כך התרגשתי, שבקושי הצלחתי לקרוע את אריזת הפלסטיק. העיניים עברו שוב על אותיות הדפוס בתקוה שלא לגלות איזו שגיאת כתיב או תקלה בצבע.
נכנסתי לאוטו והכנסתי את הדיסק למערכת, בתפילה אילמת שהכל יפעל כשורה, שלא יקפוץ חלילה, שלא יתגלה שבעצם לא צרבתי את הטייק הנכון וכו׳.
לשמחתי הרבה, הכל עבד, הכל תיקתק ואני הייתי בשמיים.
אני לא מת על נהיגה, אבל הפעם, רציתי שהדרך לא תגמר, לפחות לא במשך השעה ושלוש הדקות שהדיסק שלי נמשך.

 אז אחרי שאנחנו יודעים שטפו טפו טפו את הדיסקים יש, אני יכול לספר שהדרך לא היתה קלה. הקלטנו לפני יותר משנה, אז ממש ממש התרגשתי, בקושי הצלחתי לנגן.
אחר כך, באו העריכות, להחליט מה נשאר, מה יורד, איך משמיעים את המוסיקה בצורה מיטבית.

למדתי שבחיים שלי, יש דברים שעדיף בהם לקחת מישהו שמבין יותר ממני ולתת לו לעשות את העבודה כמו שהוא יודע. בשביל רגעים כאלה, נמצא בסביבה אדם כמו ביל צור.
ביל הוא האיש שעשה לנו את המיקס ואת האיזון הדיגיטלי, שיגרום לכל הדיסק להשמע אחיד ונעים.
ביל הוא פסנתרן ומוסיקאי כישרוני ביותר וגם איש מיקס (מיקסר?) מהטובים ביותר במזרח התיכון ובכלל.
וחוץ מזה, היה ממש ממש כיף לעבוד איתו.
אז נתתי לו לעשות את העבודה שלו, והוא עשה אותה ממש ממש מדהים!
אז אחרי שישבנו אצלו בפינת העבודה, מתישהו לפני קצת פחות משנה והחלטנו מה נשאר, מה נחתך, מה מתחזק ומה נחלש, הוא עשה את הקסמים שלו ואיזן הכל, כדי שההקלטה שנשארה במחשב אחרי היום ההוא באולפני פלוטו (עם ברק יחזקאלי התותח שהיה הטכנאי הראשי וכל הצוות המקסים שם), המוסיקה תחזור לחיים ותשמע כאילו כולם יושבים איתנו בחדר הקונטרול וחווים אותה.

 אחר כך היתה לי הפסקה בריאה ביותר, הייתי חייב טיפה להתרחק כדי להתרשם מהעבודה כולה. חבר סיפר לי שבלהקות ״מסודרות״ הדיסק יוצא תוך חודשיים מהרגע שהוחלט עליו ומהרגע שהתקציב אושר, לכל שלב בהפקה יש מישהו שאחראי עליו ורוצה פשוט להעביר את זה הלאה. איזה מזל וכיף שאצלי זה לא ככה 🙂
כששמעתי את הדיסק לפני שלושה חודשים, סגרתי את הקצוות המוסיקליים, הרגשתי שזה מה שאני רוצה להוציא (אחרי עוד עריכה פיצפונת).
אז אפרת התחילה לעצב במרץ, הוא עשתה שלוש גירסאות, האזינה למוסיקה, קיבלה השראה וניסתה כמה דברים ובסוף, פתאום היה העיצוב מוכן, חזק, בהיר ומיוחד. מתאים בדיוק למוסיקה ולמה שרציתי שיהיה. כמו עם ביל, כך גם אפרת, עשתה את מה שהיא עושה הכי טוב בעולם והתוצאה פשוט יפיפיה.
בדפוס רהב, הבוקר, עידו הפתיע אותי כשאמר ״ג׳אז יפה מאד״. חייכתי ומאד שמחתי שהוא הקשיב למאסטר ואפילו אהב אותו. איזה כיף!
והנה, ערב, אני יושב ומתכנן את העבודה המטורפת שיש עוד לעשות עם הדיסקים המוכנים והמוסיקה המוכנה.
מקוה שנהניתם מהמסע שלי ושתרצו להביע דיעה (תכתבו משהו בתגובה).
מי שרוצה לקנות את הדיסק, מוזמן, אני אשלח אליכם בדואר, אפשר להשיג אותי במייל
arnondb@yahoo.com
ונמשיך משם.

תודה שקראתם, נהיה בקשר
ארנון

0 Total Views 0 Views Today

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , | להגיב

קלזמר, יידיש, רוק וחדשות!

קראתי עכשיו בבלוג של גורו השיווק למוסיקאים, ברק וייס שכשהאתר נראה כמו עיר רפאים, זה משדר משהו לקוראים.

אופס…

לא פירסמתי משהו קרוב לחצי שנה. זה לא שישבתי בבית ועשיתי מדיטציה כל הזמן (וזה באמת נשמע נהדר, אני צריך לנסות את זה פעם. פוסט על מדיטציה בהזדמנות…). לאחרונה פירסמתי על ההופעה עם קורין שהייתה מדהימה! הנה וידאו מההופעה:

הייתי עסוק, די עסוק. במה: בהופעות פרטיות לרוב עם הניו אורלינס פאנקשן וגם עם הרכב חדש וחמוד חמוד שגייס אותי לשורותיו. הוא נקרא "קליינע מענטשעלעך" (בעברית אנשים קטנים). זה הרכב של חבר'ה מהצפון שהחליטו שהם מקימים להקת קלזמר בהרכב יש: קלרינט, כינורות, תוף בס (דומה לדאול, תוף בס צעידה שמתופפים גם על הצד השני שלו בשביל צלילים גבוהים), אקורדיון, וסוזפון. הרפרטואר הוא אך ורק מוסיקת קלזמר אמיתית.

למרבה ההפתעה, גייסו אותי לנגן על בריטון, האח המגולגל של הטרומבון שיש לו שסתומים. פשוט כיף לנגן את הרפרטואר הזה, זאת מוסיקה סוחפת, מחייכת, אמיתית שחודרת מבעד לכל המעטות של האליטיזם והמנייריזם. מוסיקה שיש בה גם עומק וגם קצב. משהו באמת מהלב.

הנה וידאו של הקליינע:

ההרכב אקוסטי לגמרי, ממש כמו שאני אוהב ומתחבר אליו ולשמחתי, יש גם הופעות.

ממקום אחר לגמרי, בקרוב תהיה הופעה של הרכב אחר שהתחלתי לעבוד איתו, ה"ג'ואיש מונקיז". הקופים הם שלושה זמרים יוצאי דופן (ויוצאי מערב אירופה) שהחליטו להקים הרכב יידיש-פופ-פאנק-רוק-אלטרנטיבי-פסיכודאלי-אקסצנטרי. (כשאני מתחיל לתאר משהו ביותר ממילה אחת, אני חייב להמשיך, אגב, אני שונא שונא את המילה "נגיעות" (כשמתארים סגנון מוסיקלי) זה מייד מעורר אצלי קונוטציה של רדידות נוראית). אגב, העניין בג'ואיש מונקיז הוא הרדידות שלהם. גאווה ביצתית. אני ממש נהנה להשתמש באפקטים החדשים שלי בנגינה איתם, אוקטבר ומולטי אפקט לשירה. אחד מהפרוייקטים שבדרך הוא להעלות וידאו עם נגינה ושימוש באפקטים להנאת משתמשי יוטיוב וגולשי האתר.
ההופעה עם הג'ואיש מונקיז היא ב 17 לאוקטובר ברדיו איפיג'יבי בתל אביב, שווה לבוא לראות את הבזאר הפרסי הזה של מוסיקה מעורבת בכל מיני שפות וכל מיני עיבודים.
הנה וידאו של הג'ואיש מונקיז בפעולה, תהנו:

0 Total Views 0 Views Today
פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

לפעמים חלומות מתגשמים

כשאני חושב על זה, זה פשוט כיף שזה קורה לי. חלום שלי מתגשם מול עיני ממש, מתחת לידי.
עוד מעט תהיה הופעה של קורין אלאל ושלי
. כן, קורין שהייתי מאזין לשיריה עוד כילד ותוהה למה בדיוק היא התכוונה במלל שלה, תהיה איתי על הבמה (בכוונה תחילה…) באותו הערב ונשיר וננגן ביחד.
הסגנון יהיה ג
'אז, זה הסגנון שאני יודע לנגן, השירים יהיו השירים של קורין, זאת המוסיקה שלה.
זה קרה ממש בהפתעה
. הייתי באוטו ערב אחד ושיר של קורין התנגן ברדיו, כשהאזנתי לו, לעושר הריתמי בשירה, לסגנון המיוחד של קורין, דמיינתי פשוט את השיר מנוגן בסגנון ג'אז.
חלפה בי מחשבה מהירה כברק
, כזאת שבדרך כלל אני פוסל על הסף: “למה שלא באמת אעשה הופעת ג'אז עם קורין אלאל?”
"
מה? איך? איפה? למה? מי?!” הייתה התשובה האוטומטית. כמה שחשבתי על זה יותר, לא ראיתי סיבה שלא להופיע עם קורין.
אחרי שנפגשנו (וואו כמה התרגשתי!) והצגתי בפניה את הרעיון שלי
, היא הסכימה. פשוט ככה. היא אמרה שהיא מעוניינת לבוא לנגן ולשיר עם אורי ואיתי (הדואו) את החומרים שלה בסגנון ג'אז.
מייד התיישבתי להכין את העיבודים
, לפתח את הקונספט ולגרום לכל הקצוות להתחבר.
נפגשנו
, ניגנו ואפילו, הקלטנו שיר אחד, קטן, ככה על המקום, בלי להתכוון.
היה פשוט תענוג
.

הנה, השיר לפניכם, פה, בהמשך ממש, קורין אלאל שרה, אורי ונטורה מנגן גיטרה ואני מנגן טרומבון.
בהופעה צפויים עוד הרבה שירים והרבה מוסיקה משובחת
.

ההופעה תהיה בתאריך ה
-8 ביוני (מוצ"ש) במועדון השבלול (האנגר 13 נמל תל אביב)
להזמנת כרטיסים
:03-5461891

כמובן שיש הנחה לקוראי הבלוג, אנא הוסיפו תגובה לפוסט שאתם מעוניינים לבוא להופעה ואשלח לכם קוד הנחה
בינתיים
, אנחנו משיכים בעבודה ונעדכן עם כל מיני טעימות קטנות
להתראות בהופעה.

ארנון

0 Total Views 0 Views Today
פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

מאית שניה בשנה

שנה חדשה בפתח, התרגשות של סתיו באויר, סוף סוף החום המעיק מראה סימנים של ויתור, אחרי שאנחנו כבר מזמן התרגלנו לתחושת הזיעה התמידית.
הנה עברה שנה נוספת ואני שוב עומד ומנסה לסכם משהו בראש, מה עשיתי, מה קרה, מה אעשה, מה חיפשתי ומה מצאתי. כל האיחולים דאשתקד שהתגשמו או לא מתחלפים במקומות באלה החדשים.

אז מה בעצם אני מחפש כמוסיקאי כל השנים? כל שנה, ההכרה הזאת מתחדדת, לפחות זה קורה. האמת היא, שאני לא מחפש הרבה, אני כנראה מחפש מאית שניה אחת. זה הכל.
מאית שניה שמבדילה בין מוסיקה מרגשת למוסיקה פחות מרגשת. תמיד אומרים שמחפשים צליל או לחן, אבל זה לא זה, זאת מאית השניה הזאת, שאפשר לקרוא לה ״אינטונציה״, כי במוסיקה, כמו בהרבה תחומים אחרים, איך ניגנתי חשוב לא פחות ממה ניגנתי.

ולמה זה חשוב כל כך? כי ההבדל הפעוט הזה, בין מאית שניה אחת לאחותה מכיל את ההבדל. רגע אחד זה נכון וברגע הבא זה מרגש, זה הכל. אז במשך כל השנה אני מחפש איך למצוא את מאית השניה הנכונה ואז לחזור עליה שוב ושוב ולחפש אותה מחדש.

לאור ההתחלה החדשה המתרגשת עלינו, אני חושף כאן לראשונה, חיפוש מהעבר שפסק מסיבות שונות ומי יודע, אולי יימשך ביום מן הימים, לפעמים הייתי יותר קרוב למציאת המאית הזאת ולפעמים לא, כל אחד יכול להחליט בעצמו.
כתמים
לשנה החדשה אני מאחל לכולנו הרבה מאיות קטנטנות של שניות מרגשות וכיפיות, מוזר, איך שמבחינה מדעית, הכל מסתכם בפולס חשמלי קטנטן אחד במח ומבחינה מציאותית יש לנו כל כך הרבה דברים בעולם לדאוג להם ולשמוח מהם.
שניה טובה ושנה טובה


0 Total Views 0 Views Today

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , | להגיב